בנגקוק: מקדשים, קניות, חיי הלילה וארבעת המינים בט"ו בטבת שחל להיות בשבת.

בנגקוק הרי היא כרך גדול, כפליים מנינוה. ריבי ריבואות מקומיים ותיירים מתרוצצים אנה ואנה, מנסים לתפוס מעט ממה שיש לעיר להציע: מקדשי ענק, שווקים סואנים, תיירות מין וזיהום אוויר.

את טיולי אני מתחיל דווקא משוק סוף השבוע. ה WeekEnd Market. השוק מיועד לתיירים ומחיריו בהתאם אך עדיין תוכלו לקנות שם מציאות בחצי מחיר ממחירם במערב.

שוק סוף השבוע בבנגקוק ביום חורפי של ינואר.

מאחר ואני איני חובב תיירים וקניות אני מטביע את אכזבתי מהשוק בגלידת בננה בפנקייק. אמנם אין זה מאכל מאוד מקומי אך הבננה קרצה לי ולא עמדתי בפיתוי.

בכלל, בננות הן חלק גדול מהמטבח התאילנדי. הן משמשות למאכל, לקינוח ולפעמים גם למשחקים מסוכנים.

קינוח לפני המשחקים המסוכנים.

את הקניות אני מעדיף לעשות בשוק הסיני. זהו שוק ענק המשתרע על פני מאות סמטאות צרות וברובו נועד לקמעונאים. אמנם איני קונה ולא כלום מאחר ואת חיי אני מעביר במלונות שונים, אך גם כשלא קונים, אני מעדיף לא לקנות בזול. המחירים פה הינם הזולים ביותר בתאילנד. שעוני יוקרה מזוייפים החל ממאה באט. בגדים, תכשיטים, פאות ועוד בזול.

בכל פינת רחוב תוכלו לפגוש את בית הכנסת השכונתי. שימו לב לשכונת הפאר ברקע.

ובכלל. בבנגקוק ישנו ניגוד חד בין רבי הקומות המערביים לבין הדלות בשכונות, אך ניגוד זה הינו כאין וכאפס לעומת אחיו שבהודו. שם ביקרנו בשבוע שעבר. בתאילנד, לא תמצא אנשים רעבים וככלל נראה כי הציבור די שמח ועליז.

בכלל, מקומות שונים בתאילנד יכולים היו בקלות להראות כמערביים, לולי רשת החשמל שכולה, פרושה באוויר. לכל שתביט כבלים שונים מתוחים מול פניך לשמירה מפני רוע הנוף.

את סיורי במקדשים אני מתחיל מארמונו של המלך. המלך, בכלל, דמות קדושה היא בתאילנד. לו ולארבעת נשותיו ופלגשו הרשמית יש מעמד של אלים חיים. יש להזהר מהעלבתם שכן הנך מסתכן בעשרים שנים בכלא התאילנדי.

בתוך הארמון יש את המקדש המרכזי. קשה מעט לתפוס תמונה טובה בתוך ים האדם ועשרות המבנים שמסביב.

עם כניסתי למקדש רודפת אחרי שוטרת: " שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא".

טקס שליית נעליים. בנגקוק, 2020

ועם שלייתם מקבל אתה רשות לסור אל הקודש פנימה.

בקודש פנימה חל איסור צילום ואני נוטל נפשי בכפי לשם תמונה גרועה במיוחד.
עבודת המקדש מתחילה בהדלקת נרות לזכר הבבא סאלי
ובהבאת פרחים ודורונות לפסלים.
בשונה מהאלים היהודאיים, אלו התאילנדים הם צמחוניים לרוב. אך גם הם אוהבים מאוד ריח קטורת. יש המקפידים לומר "פיטום הקטורת" אם אינם יכולים להדליקה ממש.
שומר ההיכל לבוש בצורה מהוגנת ואלגנטית בהתאם למעמדו
ובכל מורגשת ההקפדה על "זה אלי ואנווהו"
פה ושם משוטטים כרובים מעשה חושב
חכם תאילנדי בעל לב אבן
יש לברך בשם ומלכות "ברוך אתה בודהה מלך העולם שחלק מחכמתו לבשר ודם"
מסביב פרושות שוזרות פרחים לעבודת המשכן ומנחות לאלים.

אחד מהידידים בהם פגשתי סיפר לי מעשה שהיה עמו. יום אחד עלה הוא לקבר אמו המנוחה ואיתו זר פרחים. פדש הוא שם תאילנדי זקן שהביא לאשתו מרק חם. שאל הוא אותו בעדינות: וכי היא יכולה לאכול? ענה לו התאילנדי: וכי זו שלך יכולה להריח?

אף אנו כן. בני תאילנד והמזרח בכלל מכבדים את אליהם במאכל ובמשקה. פה להם ולא ידברו, אוזניים להם ולא ישמעו, ולאכולם הם אינם מסוגלים. מהותית אין הם שונים במאומה מן האל היהודאי שרק לא מסוגל לשמוע.

לאחר טיולי פונה אני אל השוק הסיני ומתכבד בתערובת סגולה מתוקה, 50 אגורות מחירה.
מרבעת ההדסים נועדו לנענוע בתתי הכנסת המקומיים. חלקם לייצוא לישראל לקהילת המנענעים שם.
עם כה וכה רד הליל ואני מחפש ליתן מזור לנפשי במעט צרי.
תמורת 200 גרוש תקבל לשולחנך מנגל פרטי עליו תוכל להעמיס מכל טוב הבר.
מרבית המוצרים בבר מסומנים בתאילנדית ועל כל למנגל שלי אני בוחר ללא הבחנה. הבירה – על חשבון הבית כמתנה לוועד הרבנים ותמיכה במאבקם לאוכל כשר בכל מדינה בעולם.

הבירה משפיעה עליי עמוקות עד שאני נרדם. חלקו השני של בנגקוק ומקדשיה בחלק ב.

הודו לה' כי טוב. ניו דלהי, העיר בה השמש לא זורחת לעולם

הודו. תת היבשת ההודית היא אחת המקומות המרתקים תחת המים אשר מתחת לשמים. מרתקת, מדהימה ומזעזעת.

בין מקדשים מפוארים וגורדי שחקים חיים להם המון עם נטול תנאים סניטריים מינימליים, עם ביוב ברחובות, ילדים מתרוצצים יחפים בין רקשות וגדמים מבקשי נדבות.

אין הטיול בהודו דומה למסע תיור באירופה או במדינות אחרות. למקומות אחרים מגיע אתה על מנת להנות, להתרשם ולחוות. להודו אתה מגיע על מנת להזדעזע, להעריך ולהתחיל לחיות.

הרחובות, דרך משל, לא נועדו כלל למעבר אדם. הרחובות מיועדות לקיום חנויות כביש, בתי מלאכה על המדרכה ושינה לעת לילה בסמטאות.

כך למשל נראית המספרה השכונתית.
וזהו בית מלאכה לתיקון נעליים. הסנדלר, כמובן, הולך יחף.
יש כאלו שזכו במגורים בשכונה מסודרת כמו זו.
ואחרים, זכו בברכת "ויהיו נכסינו מוצלחים וקרובים לעיר". בר מזל זה אינו צריך לדאוג לתחבורה למקום עבודתו או להטרד בפקקים כמו בעולם המערבי המסכן. עם רדת הלילה מצטמק הוא לתוך המושב ברקשה, והרי הוא ישן בנחת במיטתו. בבוקר עליו רק להתמתח וכבר הוא נמצא בעבודה.
במוסך השכונתי, טיפול מקצועי כולל נוף חינמי לממתינים. על העץ תלויות הדיפלומות המקצועיות.

וכך אני מטייל לי ברחובות ניו דלהי מלאי ההוד ומחפש ניצוצות לגאול, או להכשיר מיני מאכלים חדשים.

זהו רחוב טיפוסי צבעוני במרכז דלהי.
פה מותר לעשן ללא חשש והאזהרה "הסיגריות הורגות" יכולה להתקבל פה בברכה.
האנשים עסוקים מאוד מנער ועד זקן.
וכבר מגיל עשר יש לאנשים מקצוע במקום לבזבז שנים באוניברסיטאות ובתי ספר.
אלו שמתעקשים על בית ספר זוכים לשרות הסעות מקצועי.
וליעוץ חינוכי מרב הקהילה המקומית.
בית הכנסת בניו דלהי

לכל הטוב הזה, זוכים ההודים בזכות אליהם הרבים ודבקותם הדתית. בכל פינה בסמטאות ישנו בית כנסת שכונתי על מנת להודות לאלים על רוב חסדם.

בהודו ישנן מאות דתות שונות. הגדולות שבינן הן ההינדו, הדת הסיקית והאיסלם.

להינדו, הפרות קדושות הן ולכן יתייחסו אליהן בכבוד. לעיתים מגלה ההמון איזה מוסלמי שחמד לו בסטייק בקר ומכלים בו את זעמם מעשה לינץ'

הפרה עטופה, שלא תצטנן חלילה
ועם רדת הלילה, אף אחד לא יפריע את מנוחתה לבל יזעמו האלים.

עבור הסיקים, החלק החשוב הוא כבוד המקדש וכליו.

עם הגיעי לבית המקדש הסיקי הגדול, אני מתבקש לכסות את ראשי, לרחוץ רגליי ולהלך יחף. הכהן החמוש בשער הכניסה מניד לי לשלום וכשאני מסביר כי אני מראשי ועד הרבנים הארופאי, הוא מתרגש כולו.
ביקור ועד הכשרות הארופאי בניו דלהי. 2020.
על הרצפה יושבים המאמינים ביראת כבוד ומקשיבים לחזן המסלסל בקולו.
מידי פעם יש מכירת עליות, ואז הגבאי אוסף תרומות מציבור המתפללים. חמישים רופי שלישי! חמישים רופי שלישי צון ערשטע מאל! צון צוועייטער מאל. צון דרעייטער מאל. זכה!
ראש ועד הרבנים בכניסה לבית המקדש.

עם רדת הליל פונה אני ללכת לבית המלון המפואר, בו, לפחות לכמה דקות ביום ובתאום מראש, יש מים זורמים חמים.

גשם מתחיל לרדת, והרחובות הופכים לעיסה דביקה של בוץ, ותוצרי זיהום אוויר אפורים.

ניו דלהי בגשם. 2020.

ועקב הגשם, את יום המחר אני מוכרח לפתוח בצחצוח נעליים מקצועי בעזרת מברשת שיניים.

צחצוח נעליים מקצועי במברשת שיניים. 100 רופי.

יום זה מתוכנן לקניות ולהכרת התחבורה הציבורית המפורסמת ההודית. בדרך אני מציץ לבתיהם של עשירי הסביבה הגבירים. אולי אשלח דרייבר להתרמות לטובת הישיבה בדרזדן.

מחכה למתרימים בפתח כאברהם.
ולקנות מיני מתיקה בסופרמרקט השכונתי.
אדם ובהמה תושיע וישנו.

אמצעי התחבורה המקובל מכולם הוא הריקשה.

תוכלו לעצור אחת ברחוב ועבור 50 סנט להגיע ליעדכם, או לשלם את המחיר ההוגן (15 סנט – חצי שקל בשקל הקודש) אם תשתמשו באפליקציית OLA.

נסו להקשיב מעט לקולות הכרך הגדול.

תחבורה מודרנית. ניו דלהי 2020.

תוכלו לשמוע שכהזדהות עם הרפובליקה המזרח תיכונית ע"ש משפחת נתניהו, מקובל בהודו לצפור.

כדי להזכיר זאת לכולם, מאחרי כל רכב מכובד יש בקשה באותיות קידוש לבנה: אנא, צפור!

אנא, צפור!
המצב מסלים. הודו 2020.

נסיעתי להודו מומנה על ידי הועד להצלת קברות אבותינו ועל כן, עם הרקשה, אני פונה לעבר אחוזת הקבר המונגולית מהמאה ה14 של הומאיון.

קבר הומאיון.

תוכלו לראות כי בניגוד לתמונות ה"מפוטשפות" הראות פה אינה מן המעולות. אין זאת חס וחלילה בשל איכות מצלמתי, אותה רכש ועד הכשרות בדמים מרובים, כי אם בשל זיהום האוויר התמידי של ניו דלהי. העיר בה השמש לא זורחת לעולם כי אם מבעד לערפילי חלקיקי פיח ועשן.

כידוע, הקיסרים המונגוליים הם מצאצאי מלכת שבא, ולכן מעוטרים קבריהם במגיני דוד ענקיים.

"מגן דוד" הגדול ביותר בעולם. ניו דלהי.
כמה מגיני דוד בתמונה?
קברות צאצאי מלכת שבא, ניו דלהי, 2020.
מגן דוד בהודו
הומאיון, ניו דלהי.

משם פונה משלחת הרבנים לעבר הקוטוב. מונומנטים וקברים מהמאה ה12 כדי להעריך את אומנותם של בני דורו של הרמב"ם.

המקום די עזוב ומוזנח

אך להודים הוא כנראה נותן השראה.

שניים הודים עם כינור גדול
קוטוב. 2020
הכשרת תפוחי אדמה לפסח

בין כה וכה רד הערב ואני נוטה אוהלי ללון. שרות החדרים במלון מביא את הארוחה עטופה בצורה הגיינית בתוך נייר עיתון משומש.

ארוחה עטופה כמו שצריך.

הערות לטובת חובבי הקניות:

המקומות השווים לקניות הם שוק צ'אטוצ'אק והרחובות באיזור.

תוכלו לקנות נעליי ספורט ב15 שקלים חולצות במחיר אפסי ועוד. אפשרי לשלוח דרך הים לישראל במחיר של כדולר לקילו. בהצלחה.

לניו דלהי נחזור בהמשך המסע מאחר ופנינו כעת לבנגקוק.

מוורשה למכרות המלח בקראקוב דרך ג'ורה.

סיורינו מתחיל בוורשה, ארמון המרחצאות.

וורשה, כידוע, נחרבה כמעט לחלוטין בימי המלחמה הגדולה ולא רבים בה פנינות החמד בטעם של פעם. זו – אחת מהן.

הארמון ששימש כמרחצאות המלכותיות, על גדות אגמון המסונף לוויסלה, מאכלס כעת מוזאונים וטווס מלכותי המסתכל בתימהון על הנודיסט בעל לב האבן.

בפינה אחרת של הגן מסמן דוד לבת שבע ש"הכל בסדר", הצלחנו לרצוח את בעלך ואפשר להתחיל להנות מהחיים.

ביום חם, זהו המקום לגלידה וורשאית

אך לבל נשכח כי בשנה ישנם פה ימים חמים בודדים בלבד.

בית הכנסת נוז'יק דורש כופר בעד כניסה, אזי אני מסתפק בתיעודו מבחוץ ופונה לעבר מרכז העיר.

בקרבת מקום שוכן "ארמון התרבות" אשר נבנה בהוראת סטאלין, ומשמש כיום כבניין משרדים בתוספת תערוכות שונות.

בתחתיתו ניצב מגרש כדורסל. הפולנים אנשים חכמים ומבינים מה חשוב בחיים!

התמונה יכלה לצאת מושלמת ללא הצל המוטל על המגדל – הגבוה ביותר בפולין, אך למרות בקשותיי מסרבים הפולנים להזיז לכמה דקות את המגדל השכן למען התמונה. אנטישמיות?

פולין אחת המדינות הזולות ביותר בחלק זה של העולם וארוחה דשנה בקניון ממול עולה כ7 זהובים ארופאים.

בקבוק בירה איכותית בן מחצית הליטר עולה זהוב ומחצה.

מאחר ומחוז חפצי הינו קראקוב ומכרות המלח שלה, אני פונה אליה ובדרך מבקר בג'ורה. מקור מחצבתם של החסידים הפולניים מאותה חסידות בה בין מיטות הבעל והאישה מוצבת תמונת האדמו"ר ובהן על האברך לנגוע באשתו רק באישור מפורש של "מדריכו" הרוחני.

בית המדרש בעיר ג'ורה במצב ג'ורה.

אך עדיין ניתן להבחין מבחוץ במונומנטים יפים.

למחוז חפצי במכרות המלח הקרקובאיות אני מגיע בשעת צהריים מוקדמת. תכננתי במקור לבלות שם כשעה אך המקום בהחלט עלה על הציפיות וביקורי ערך כארבע שעות זמניות תמימות.

המכרות חפורות לעומק של כ400 מטר ואורך המחילות הכולל הינו 300 קילומטר!!

המוזאון עצמו משתרע על פני 3 קילומטר, אחוז אחד בלבד מן המבוך התת קרקעי, והביקור מותר רק בלוויית מדריך.

לאחר ירידת חמישים גרמי מדרגות, משה רבינו מתווה את הדרך לארץ המובטחת:

זהו מכרה מלח בעומק האדמה. הקירות, הרצפות ואף הפסלים, עשויים כולם ממלח.

תערוכות שונות במכרה מתארים את חיי הכורים בשבע מאות השנים מאז נפתח המכרה.

חלק מהכורים "עבדו" בביעור רעלים מתקרת המבנה. רבים מאוד מצאו את מותם כאן.

גם סוסים הורדו לכאן וכאן היו מסיימים את חייהם

על פסלו של המלך קז'ימרז' ישנה הפתעה

יהודי ממלח האוחז בכתב זכויות אשר קיבל מהמלך.

מערכת מכונות מדהימה מעץ – היחיד היכול לשרוד בסביבה חומצית כזו – הניעה את כל המערכת. זוגות כורים התחלפו כל שמונה שעות לעבודה מונוטונית של סיבוב הגלגל.

תחת לאדמה שוכנות גם כמה בתי תפילה לבתולה שנמצאה בעולה ומפחד הודיעה כי האל בעל אותה.

כנסיית ענק בגובה 26 מטר מלאה בפסלי מלח מדהימים

כולל פסלו של משה המביא את הלוחות

הכל ממלח, מאות מטרים מתחת לקרקע!

אולמות ממלח, בריכות, ועיר שלמה שנחצבה במשך שבע מאות שנה.

ואף מסעדה וחנות מזכרות חצובות במלח, במעמקי האדמה

המכרה פעיל גם היום

לאחר גמר הסיור בן למעלה משעתיים, באותו המחיר, ניתן להמשיך גם למוזאון לכשעה נוספת. מאחר ואני אחוז התפעלות, וממילא התור למעליות כאורך הגלות והדלות, אני מצטרף בשמחה.

שופר בן חמש מאות ששימש לקריאה לכורים לצד מיכון מקורי מהמאות שעברו.

כך היו מעלים ומורידים את הכורים. "חבל המוות" קראו לזה, והכורים, שרבים מהם מתו בדרך זו היו מזמרים מזמורי תפילה לבטחונם.

מאחר והמכרה היה שייך למלך האוסטרי, כשהוא הגיע לבקר הוא השתמש בקרון מלכותי.

מסיים אני את ביקורי ועולה במעלית ללמעלה. חוויה מיוחד הייתה זו והנני להבטיחכם כי לא צירפתי לפוסט זה ולו עשרה אחוזים מהתמונות שצילמתי.

זה הזמן למרק מהביל בכלזמער הויס

תוכניותיי נשתנו ועליי לשוב לצרפת קודם שאשוב לטייל.

נשתמע בקרוב.

מאיישישוק ועד סלבודקה. האם נערות קראיות נכללות בגדר שיקצע?

את ביקורי בליטא אני מתחיל בעיירה איישישוק. עיירה זו הרחוקה רק כמהלך ג' שעות מראדין, רחוקה ממנה כדי נסיעת ארבע שעות. דרך קצרה שהיא ארוכה. זאת בשל מעבר הגבול מבאלרוס לליטא, הפשפוש בכל חפציי והשאלות באנגלית עילגת.

בלארוס הרי היא כשמורת טבע מתחילת המאה הקודמת, אך במובן זה, איזוריה הכפריים של ליטא כלל אינם שונים.

איישישוק בנויה מבקתות עץ בני מאתיים, צבועים בצבעים כהים. מאחורי כל בקתה משתרעת גינת הירק בה מגדלים את צורכי הבית ואת היתרה מוכרים על הכביש הראשי.

מאחר ובאינטרנט אין איזכור כלשהו על מיקום בית הכנסת ובית הקברות, אני מנסה לשאול את העו"ש למיקומם.

נדמה כי פה, בחבל ארץ זה – חלק מהאיחוד האירופי, לא שמעו מעולם אנשים המדברים בשפה זרה והעו"ש מסבים ראשיהם בתימהון.

לאחר שעתיים של חיפושים הצלחתי למצוא את בניין הקהילה החרב. פה שכן בית הכנסת ושאר מוסדות הקהילה שהיוותה למעלה ממחצית האוכלוסיה בעיירה.

ממולו, בבית משופץ, גם הוא עם עבר יהודי, אני מוצא ריבה אחד המסוגלת להבין את שפת האנגלית.

מיקומו של בית הקברות, היא אומרת, מחוץ לעיר בצמוד לעיר, מעבר לנהר, בצמוד לבית הקברות הנוצרי. אם רק אואיל להמתין שעה, היא תסיים עבודתה כספרנית ותבוא להראות לי את הדרך. אין לי מושג האם חתיכותי עמדה לי, או שמא רצונה לנסוע ברכב המהודר, אך כך או כך היא נלווית אליי ומראה לי את הדרך תוך כדי סיפורים רבי נופך על העיירה.

לצערי, הסיפורים הם בליטאית, אותה אומנם למדתי בבטן אימי, אך המלאך כשהפליק תחת אפי גרם לי לשכוח הכל, וכך, בעטיו, נותרים אנו ללא הסיפורים.

איני יודע אם זה אכן היה בית הקברות או רק גיא-הריגה, אך יותר מזה היא לא יודעת, ואני נפרד ממנה, לצערה, ונוסע לוילנה.

וילנה, עיר גדולה לאלוהים היא. בית הכנסת הכוראלי מיסודם של משכילי וילנה פעיל היום, והתפילה בו בנוסח "מתנגדי" מקורי.

לצערי, מפחד אני לצלם את בית הכנסת בעת תפילת השבת, כדי שלא אבעט החוצה וכך נותרים אנו ללא תיעוד מבית הכנסת.

את שכרי אני מקבל מיד לאחר התפילה כשתייר רוסי יהודי מזמין אותי לסעודת שבת. ביחד אנו מפליגים בשירים לתוך הלילה. אני על בירה והוא על וודקה בטעם תות.

כך או כך, ערים גדולות אינן על ראש שמחתי ובבוקרו של יום פונה אני אל טרקאי.

טרקאי בנויה בין אגמים והנופים בה, אם נופל אתה על יום שמש, – מהבודדים בשנה, מרהיבים.

אותי מעניינת טרקאי, דו-סיבתית. ראשונה, יען כי ארמנותיה נודעו למשגב. שניה, יען כי יש בה קהילה קראית עתיקה המסקרנת אותי. לרחוב הראשי אף קוראים "קראימו".

לכאן מגיעות כל כלות הסביבה לסט תצלומים על רקע האגמים, הארמונות ותכול השמים. את רכביהן קל לזהות לפי המסורת של ח"י חלונות.

בתי הקראים ניתנים גם הם לזיהוי מיידי. על פי המסורת הקראית בכל חזית ישנם שלושה חלונות. סמל לאמונה באל, במשפחה ובמדינה.

בית הכנסת הקראי, "קינסה" בשפתם, בשיפוצים וכך נמנעת ממני מצוות קריאה בתורה בשבת. תכננתי לספר להם כי יווני אני מאחד והם לא מכניסים יהודים "רבניים" ל"קינסה".

מקורם באיזור עוד מלפני כחמש מאות שנים, והובאו לשם ע"י ויטאוטאס הגדול מטורקיה, יחד עם קהילות יהודיות, אליהן הצטרפו אף יהודים מגלות ספרד. קהילות קטנות שלהם היו ברחבי פולין וליטא.

בזמן השואה ביקשו הנאצים מהקהילה היהודית בוורשה לחוות דעתה האם הקראים יהודים הם. לפי הידוע התשובה הייתה במכוון שלילית כדי להצילם. חלקים מהם אף שירתו בפלוגות האס-אס.

בשל אכזבתי אני פונה לעונג שבת על גדות האגם. הקשיבו נא לזוג האוהבים הצעירים. זו דרך להתפרנס!

לאחר לגימה עמוקה מעונג-שבת, 4.7% אלכוהול, אני פונה אל הארמון.

הארמון נבנה במאה ה15 ושימש כמעונם המלכותי של מלכי ליטא והעיירה שימשה אף כבירתה הראשונה של הממלכה הקטנה.

במוזאון יש תצוגה נפלאה של אומנות פורצלן עתיקה. לא כזה המזוייפת בספרד, בה רואים רק פיסות מרצפות צבועות בצורה סימטרית ומקשים ממך להתייחס לזה כאומנות. פה, זו אומנות "אמיתית".

מעניין מה היה הפטיש שלו

הכנסיה למוזאון ולטירה עולה 8 זלוטי. ניסיתי להכנס ללא תשלום אך נתפסתי בעיניה של ליטאית חמורת סבר המשגיחה על זרם הנכנסים. התנחמתי בכך שלא שילמתי זלוטי ומחצה עבור הזכות לצלם תמונות.

תמורת כמה זלוטים תוכלו להתאמן בירי. 10X10 עבורי.

בטירה אוספים שונים מחיי העבר

ואף תצוגה מקורית של חיי הקראים באיזור.

שיקצעס או כשרות?

החנוכיה הקראית, שמשה שווה בגובהו לשאר הקנים

והכהן הגדול מגולח.

מלבד זאת לא מצאתי הבדלים רבים.

בצער רב חוזר אני אל הכרכרה ויוצא לכיוון קובנה, העיר הגדולה.

קובנה גם היא הייתה עיר ואם בישראל. בית הכנסת הכירואלי שלה סגור גם הוא ואני מסתפק בהצצה חיצונית.

על הדרך פוגש אני בפולני נחמד מעיירה קטנה ליד ביאליסטוק ונוסע איתו לראות את בית הכנסת החסידי העתיק.

מארק, גילה כי בעיירת הולדתו היו שתפני פעולה עם הנאצים, ומיני אז הוא מסתובב במקומות בעלי עבר יהודי ומתעד אותם למען העתיד.

משם אני פונה לבית סוגיהרה מציל היהודים.

הקונסול היפני בזמן הרייך השלישי חתם על אלפי אשרות ליהודים, בניגוד לדעת ממשלתו ותוך סיכון חייו והציל אלפים, בינהם חלקים ממשפחתי.

בביתו בקובנה שוכן המוזאון הקטן על שמו. נזכור ולא נשכח!!!

משם עובר אני לשאריות גטו סלבודקא

רק כדי לגלות שכלום לא נותר

ועם ידיעה זו, מפנה אני את הכרכרה חזרה לפולין.

מאושוויץ לליטא דרך בלארוס. פוסט עצוב.

בפעם האחרונה בהם עזבתיכם, שלושת קוראיי היקרים, בטורינו היינו. למן אז, מים רבים עברו בדנובה ולא שטפו האהבה.

מטורינו הצפנתי שוויצה וביקרתי בה ובבנותיה, בליכנשטיין, בפינתה הצפון מערבית של אוסטריה, בגרמניה ובצ'כיה. אלא שמדינות אלו, אותן חרשתי בימי חורפי פעמים רבות, די משעממות אותי, והמצלמה במקומה מונחת.

בהמשך עברתי לפולין ושם, וכן בבלארוס ובליטא, טיול מסוג אחר הוא. עצוב אף לציניקן שכמותי. ועל כך, בפוסט שלפניכם.

אנו מתחילים עם המעבר מפראג לכיוון קראקוב. דווקא במקום קשה מאוד. התור למוזאון אושוויץ בירקנאו.

משום מה אף אחד לא חשב שם שלשים מקלחות לרענון הציבור זה קצת …

התור לוקח שעה ארוכה, עבור הזכות לביקור. בסופו אני מקבל כרטיס כניסה לעוד שעתיים. לבנתיים, אפשר לקפוץ עם השאטל לבירקנאו

בירקנאו ממוקמת כשני קילומטרים מאושוויץ. על פני מאות דונם מפוזרים שרידי מחנה ההשמדה, מהנוראים שייצרה אי פעם חיית האדם.

חלק מן הביתנים משוחזרים.

וכן זוכה אני לביקור בחדר הפנימיה הישן של סבתי.

מאות ארובות מפוזרות בשטח. כל אחת מהן היא שארית לצריף מגורים שהכיל מאות אנשים בתנאים תת אנושיים, חלקם בדרך למותם.

גשם מתחיל לרדת, ובאווירה הכובשת אותי, אני מזמזם מעט מגירסא דינקותא

לכאן הגיעו רבים ממשפחתי, בדרכם האחרונה.

עד כה וכה, הזמן עובר עליי בתוגה ואני חוזר בשאטל לאושוויץ.

העבודה משחררת. לגמריי.

במחנה ששימש כמחנה עינויים ועבודה, ביתנים מקוריים ובהם תצוגות של חיי מחנה המוות.

בין השאר תאו של הכומר הפולני שהתנדב למות עבור מישהו אחר.

וקופסאות ריקות של ציקלון בי. הממציא: יהודי.

כאן השתמשו בהמצאתו

וכאן ניקו את השאריות

כמוכם, קוראיי, גם אני נתקפתי דכדוך עמוק וג' ימים וג' לילות שרוי הייתי בצער. ומשאני בצער, גם השמים בכו. כשהפסיק הגשם המשכתי לקראקוב.

לבית הכנסת החב"די ניסית להכנס. "במפתיע" זה עולה כסף. מוזר שמנסים לעשות כסף מדת! לא?

קראקוב בסך הכל אפרורית משהו. המקום היחיד החי כיום הינו איזור הגטו הישן של פעם. "הרובע היהודי". שם עושים כסף ממשלחות הנוער ומתיירים יהודיים.

בית הכנסת של "המודרנים" מרשים מאוד מבתוכו.

ומשם פונה אני לבית הכנסת של ה"מסורתיים". בית כנסת הרמ"א הצמוד לבית הקברות.

שם זוכה אני שלא לירוק לעבר קברו של "יוסל'ה קמצן קדוש"

קירות בית העלמין עשויים משברי מצבות מאותן שהרסו הנאצים.

מקראקוב נסעתי ללובלין ומשם לביאליסטוק. מחוז חפצי הגבול לבלארוס.

הגבלנים הבלארוסיים, לא כאחיהם בכל אתר ואתר המה. בגבול שם בודקים כל תעודה בזכוכית מגדלת, מילולית. שעתיים של תורים, חתימה על טפסים ואין ספור בדיקות של המסמכים והרכב, ואני בפנים.

העיר הראשונה היא ברשט. -בריסק באידיש. לא נותר דבר ששווה צילום. משם אני ממשיך דרך קלם וברנוביץ למחוז חפצי. העיר מיר.

במיר הזמנתי מקום בטירת מיר. מן המראות היפים שיש לבלארוס להציע.

בלארוס ככלל, מדינה שטוחה היא כאחות הנביא. הרים אין, אך נחלים ואגמים מלוא העין. מדינה קומוניסטית החיה בעבר לטוב ולרע.

טירת מיר מהמאה ה15 שופצה ושוחזרה, וכיום חלקה משמש כמוזאון וחלקים אחרים כמלון. המחיר ללילה 110 רובל. – כחמישים יורו.

מצד אחד מרגש לטייל באותה הטירה בה שיחקו סבותיי בקטנותם, אך מן הצד השני, פה גם מצאו חלקם את מותם.

מחלוני אני רואה…

לאחר ההתמקמות אני פונה לסיור בעיירה. כך נראה רחוב בה

בניין בית הכנסת הישן שופץ והפך למלון מפואר

ה"שטיבלאך" הפכו לספריה עירונית

ובניין הישיבה לדואר.

לידם מישהו פתח מוזאון פרטי ובו חדר המוקדש למי שאכלסו פעם את מחצית העיירה.

העיירה, כמעט ולא נשתנתה. בית טיפוסי בה נראה כך:

אך בית הקברות הוא החלק הקשה לצפיה עבורי

העשבים גדלו עד גובה המתניים, ומלבד מצבתו של המשגיח "ר' ירוחם" ששופצה, (גם על חשבון הקברים שסביבה) אין כלום.

אני חותם את ביקורי במרק קניידלאך. בסופו של יום קיבתי, קיבת ליטוואק היא. על האוכל הזה גדלתי והוא מעורר בי טעמים של פעם.

ברחבי בלארוס ישנן אנדרטאות רבות לנרצחים במלחמה. לרוב ללא מילה על זהותם האתנית.

בנובהרדוק עוצר אני לדקות מספר.

כך נראה בית הקברות שם

ודייריו החדשים

ומשם לגרודנא. שם בית הכנסת שופץ והוא אחד היפים בכל האיזור

לפני היציאה מבלארוס קופץ אני לראדין. גם כאן הזמן עצר מלכת. בתי עץ, תרנגולים ואנשים אשר קמים בבוקר, עובדים עד הצהריים בגינה שמאחורי הבית, המשפחה כולה, ולערב מוכרים את ה"סחורה" על הכביש.

הדבר היחיד המשופץ בעיירה הוא בניין הישיבה של החפץ חיים. כנראה מתרימים כסף מעניי ב"ב לטובת פרנסה לעניי בלארוס

.

במשך שעה ארוכה מחפש אני את בית הקברות היהודי, בנסיעה ברחובות החדישים.

ולבסוף, עם תנועות ידיים מעורבות במלמולים שונים, אני מצליח לקבל הסבר על המקום.

המרחק בין ראדין בה אני נמצא לבין העיירה השכנה איישישוק, אליה רוצה אני לנסוע, כ14 ק"מ. בעבר היו הולכים זאת ברגל.

לי, זו לוקח ארבע שעות, יען כי איישישוק בליטא הינה. מעבר לגבול.

 

 

טורינו. התאהבתי! ומדוע למלכי בית סבויה יש אף יהודי?

מאנדורה יצאתי צפונה לעבר שוויץ. הדרך ההררית עוברת לסירוגין בין צרפת לאיטליה. העליות הקשות מעלות את צריכת המספוא באחוזים מספר וכשתם לו הגז, ההנעה עוברת לבנזין. למרות הגובה, 37 מעלות בקירוב בחוץ. זהו יום שישי ואני ממהר. שמוע שמעתי על בית הכנסת הטורינאי ומעוניין אני לבקר בו בעת קבלת השבת.

לשמחתי אני מגיע בזמן. המאבטחים מתקשים להבין את עובדת היות רב-לאומי, אוחז דרכונים כאלו וכאלו וגר על פני כל אירופה, ורק מפאת קדושתי האישית הכניסוני לבסוף לאחר רבע שעה.

בית הכנסת מדהים הוא. כלומר אין לי מושג איך נראה הוא מבפנים אלא רק איך נראה בית הכנסת הקטן בו מתפללים, אך גם זה, מן המובחר הוא!

בית הכנסת נבנה ב 1884, אך ארון הקודש בבית הכנסת הקטן הוא משנת 1770 והובא מהעיר קיארי. עירוב סגנונות בין בארוק לאנדלוסיאני והתוצאה מרהיבה וייחודית.

בית הכנסת הקטן משמש גם מיני מוזאון ובו ארונות קודש מקוריים מהאיזור ויודאיקה מקומית. אני אישית מאוד נהנתי. מומלץ.

חברתי זה מקרוב באה, רוני הפוזיטיבית מייעצת לאן לנסוע. פונה אני אל מחוץ לעיר למקום מושבם של שליטי בית סבויה בעיירה וונריה.

זהו מתחם ענק שנבנה ככל הנראה במתכונת דומה לארמונות וורסאי. תמורת 25 מרשרשים נכנסים לכל המתחם. אפשר גם להכנס לארמון המרכזי בלבד תמורת עשרה, ואז להתגנב לכל השאר בטעות.

חיצונית, לא מדובר בארמון המרשים ביותר שראיתי, למעט גודלו.

אך משנכנסים פנימה, אפשר לאבוד. הן בגודל והן במגוון האווירות.

גם להם יש ארון קודש…

למלכים דאז היה פוט פטיש. אבל לילדים?

זהו ארמון משוחזר, ברמה גבוהה, ובטיב העבודה ניתן להווכח

מאוד מוזר שלמלכי בית סבויה היה אף יהודי. אחרי שעברתי על תמונותיהם התחלתי לחשוש שמא גם אני בעל דם כחול הנני, ומשכך, האם מותר לי להתאהב בבנות אצילים פשוטות?

דגם בית המקדש הסבוייני:

וגם מקווה

גני הארמון מתפרסים גם הם על פני דונמים רבים, תאווה לעיניים.

ובתי קפה נחמדים לעין ולפה, פזורים שם לרענון הציבור.

לאחר הרענון חוזר אני בכוחות מחודשים לתור את הארמון.

בקרן זווית אהרן הכוהן מנסה להסביר למושה למה יצר את העגל

אכסדרה ענקית מובילה לעבר בית משמר הסוסים. שם מוצגים לראווה פרשים מתקופת ימי הביניים, כרכרות מלכותיות ואפילו היאכטה המלכותית.

מיטתו של המלך נטולת דמיון היא

ומולה נוטל אני תמונות סלפי.

למן הארמון פונה אני חזרה אל העיר. בכל יום מתקיים שוק בפיאצה דה לה רפובליקה. שוק שמאטעס במחירים נוחים. מאות דוכנים חוסמים את הרחובות והמוני אדם רוכשים תיקים, בגדים, אוכל ושאר שמאטעס בזול. אני יצאתי עם תיק חדש ומטען לטלפון.

משם המשיכותי לפיאצה מדאמה על מנת לבקר במוזאון או שניים טרם לכתי מן העיר.

המוזאון בארמון מדאמה גם הוא מרתק, בעיקר לחובבי כלי נשק עתיקים אשר אוסף מלכותי שלהם נמצא כאן, אבירים מפוחלצים ואוצרות שונים.

הפאר וההדר גם פה מזכירים במקצת את וורסאי וציורי הקיר המקוריים, מדהימים.

גם פה עשיתי תמונת סלפי במראה שעל הקיר

מחלום הארמון נשקף מגדל פלטין. מהשרידים השמורים ביותר מתקופת רומא.

בקרן זווית מוצא אני את קופסת האתרוג המלכותית. רק השבוע בבית המדרש למדתי מפי הרבנים הגאונים הגר"ע חדש, הגרמב"א ור' אבריימל דערנר כי האתרוג הגיע לישראל רק בשלהי בית שני. האין זה מגוחך לנענע ארבע מינים בסוכות לכל עבר עם "פרי עץ הדר" המוזכר בתורה ואשר הגיע לאיזור מאות שנים אחר כך?

דומה הדבר לאותם שטוענים כי בפסח אוכלים הם בעיקר תפוחי אדמה "כי על זה יש מסורת". תפוחי אדמה כידוע הובאו מאמריקה רק לפני מאות אחדות.

קופסת האתרוג המלכותית, טורינו, איטליה.

עד שתם סיורי בארמון, נתקדרו השמים ומטר עז ניתך ארצה. יציאת צדיק מן העיר עושה רושם ונראה כי מן השמים מבקשים לעכבני מעט בעיר זו בה נתאהבתי.

לשמחתי לא הספקתי לתור את כל חמודותיה של טורינו המדהימה, כי כך אצטרך לחזור אליה שנית.

טורינו אהובתי. עושה אני סיבוב נוסף עם הכרכרה כדי לצלם מספר תמונות קודם לעזיבתי את העיר.

שרידי המגדלים הרומיים, מסמליה של העיר

וכמובן המולה אנטוליאנה. סמלה החשוב ביותר של העיר.

הבניין תוכנן בתחילה כבית כנסת אך בשל עלויות בנייתו בהם הקהילה לא יכלה לעמוד, קנתה אותו העיריה ובו תערוכות ותצפית על העיר מלמעלה. לא הספקתי, בפעם הבאה. שלום אהובתי, עוד אחזור!

 

 

מאנדורה למונקו, דרך פרובאנס. האלרגיה לצרפתים אותה חטפתי והרבניות העוסקות בצרכי ציבור באמונה.

בצרפתי שהיתי שלושה ימים ולילותיים אך מאחר ופיתחתי אליה אלרגיה, מקצר אני ומונה את המקומות במהירות.

עם הגיעי נכנסתי אל מונפליה אל בית קפה נחמד שאצל חורבות העיר העתיקה וקבעתי שם את משרדי.

הערים הצרפתיות בפרובאנס חרבות למחצה ומאמצי שימור גדולים של ההיסטוריה, לא תמצאו שם.

מונפליה יושבת על תעלה ובתוך העיר ישנה מעלית לבתי סירה המיועדים לתעלות.

עם הכנס הסירה למפלס העליון, נסגר הסכר הראשון מאחוריה ונפתח אט אט הסכר השני עד לירידתה לגובה המים התחתון. בחזרה, – הפוך.

לא ביקרתם עדיין במונפליה? לא נורא. אין זהו הפסד גדול לעמ"ד.

ממונפליה המשכתי לארלס ולאיקס דה לא פרובאנס והגלילות.

נבדלים העיירות הצרפתיות מאלו הספרדיות בכמה מאפיינים. ראש וראשון הוא רמת הטיפוח והניקיון. הערים הספרדיות ברובן נקיות יותר. במקומות רבים המבצרים והטירות שופצו, שחזרו ונוקו וכיכרות העיר מזמינות יותר.

קחו למשל ארמון נחמד זה בפרובאנס. מדוע תקוע הוא על הכביש? כלום לא יכלו לבנות כיכר נחמדה או מדרחוב מולו?

או אריה זה שכבר השחיר מפאת פיח המכוניות שנושפות עליו זעמן. כלום לא יכלו נקותו?

לי נדמה כי הצרפתים שונאי תיירים הם. מתפרנסים מהם ושונאים אותם, ובכל מקרה המטופשים ממשיכים להגיע, אזי מדוע יתאמצו לנקות ולהשקיע?

אך חוסר ההשקעה הינו רק הקטנה בבעיותיה של צרפת. ארוחה דשנה עליה תשלם עשרה זהובים בספרד, או שבעה בפורטוגל, תעלה פה לפחות עשרים. בכסף בו תקבל מלון יפה בערי הספר בספרדיות, תקבל חדר מצחין בבית דירות צרפתי אשר האחרון שישן שם הינו בעלה המנוח של המלונאית.

בעיניי, העובדה כי אנשים מעדיפים לטייל בצרפת על פני ספרד היא הוכחה חד משמעית לאל. מי חוץ ממנו יכל ליצור טמטום שכזה? לצרפת כולה, מקום אשר הבעיה הגדולה בו זה עומס יתר של אנשים ממוצא צרפתי, אין זכות קיום. ואולי, אולי מתקיימים הצרפתים רק בזכות הצרפתיות? אולי רק עבורן שווה להחזיק את המקום.

אפילו התמונות אותן אני מצלם יוצאות יפות פחות בצרפת!

מרסיי עיר גדולה. למרות האלרגיה שפיתחתי לצרפת, נהנה אני ללכת באותם סימטאות בהם הלך אדמונד דנטס בדרכו אל ארוסתו הקטלונית. בפינות הרחובות מסעדות יקרות לאוכל צרפתי מפונפן וצרפתיות אשר ציפורניהן צבועות בוהק, אוחזות בהן סיגריה ארוכה, נושפות עשן מסודר עיגולים עיגולים ומסריחות את הסביבה.

פניתי לאחת כזו ושאלתיה: "מדוע אין אתם, הצרפתים, נחמדים לתיירים דוברי אנגלית".

אך היא הכחישה. "לא נחמדים? זו אשמתם! הם מתעקשים לא לדבר צרפתית!:

בחלק מהבתים ניצבת הבתולה הידועה לשמור על הביוב

פה ושם ניתן, בין הזוהמה, להבחין גם בפינות יפות

אך האווירה הכללית היא של חוסר אכפתיות.

תכננתי במקור לבקר גם באבניון, קביון, לוניל, וטולון, אך סלידתי מהצרפתים לצד הודעת אי מייל כי עליי להגיע לשוויץ, משנים את תוכניותיי.

במלוני הקט, בעלת הבית ממעריצי הרב כדורי והוא מונח בקרן זווית לשמירה.

נוטל אני ידיי לאכילה. תשעת הימים הם ומקפיד אני על שני סוגי בשרים בכריכה אחת. ופונה דרך ניס לכיוון מונקו מובלעת קטנה ועשירה ליד איטליה.

בניס אני רק עובר ומצלם מעט. ניסי האוניות מסתירות את העיר. רחובותיה רחבים ובפינות הכבויש המהיר רבניות במיטב מחלצותיהן עוסקות בצרכי ציבור באמונה תמורת אתנן.

יער התרנים מסתיר את העיר.

במונקו, החיים חוזרים למסלולם. שוב האנשים מסבירי פנים. שוב הרחובות עולצים וששים.

עוד אני מטייל וקזינו מונטה קרלו המפורסם ניצב מולי.

תמורת 17 מצלצלין תזכו להניח מעותיכם על קרן הצבי ולהפסידו.

אך לאחר קניית הכרטיס מתברר שאיני זכאי להיכנס מאחר ומכנסיי קצרות הן ונעלי ספורט ברגליי.

קיבלתי החזר על כרטיס הכניסה ופניתי לקזינו קפה-דה-פריס הסמוך. מאה היורו בהם זכיתי ברולטה בשיטה סטטיסטית אותה פיתחתי, בעלת יעילות פלסבו, עזרו לי בהחלט להתגבר סופית על צרפת וחוויותי שם.

 

גירונה. האשכנזים ממוצא ספרדי והאם ניתן לקבל החזר על קמיעות שלא עבדו?

ברדתי מאנדורה עמדתי בפני פרשת דרכים. פני היו לעבר הרביירה. שמא אסע לשם ישירות בהרים והערים הצרפתיות או שמא נקפוץ לגירונה? עודי מהרהר בעניין ואתן לסוסים ללכת לאן שנשאם ליבם והנה אנו מכרכרים לעבר גירונה.

הגירונאים (גירונה \ חירונה \ ז'ירונה חד הן. הניב המדובר הוא הקובע) כשאר הקטלונים, לאומניים הם ובמרפסות בתיהם תוכלו לראות את הדגל הקטלוני ושלטי SI! – שלטים הקוראים להפרדות מספרד.

גירונה, על פניה, עיר צנועה עם שלולית זורמת במרכזה, לה הם קוראים נהר.

אלא שמאחורי הבנינים המשמימים מסתתרת לה העיר העתיקה, חבויה לה מהתרחשויות ההיסטוריה.

בינות לסמטאות תלולות משתרעת לה עיר שנמה את שנתה מאז ימי הביניים העליזים, עת נהגו לזרוק אל הנהר מכשפות כדי לבדוק אם יש להן כוחות על. אם צפו, היו מעלים אותם על המוקד. אם טבעו הרי הן מקורבנות השלום.

אותי אישית עניין במיוחד הרובע היהודי ועם מעט הכוונה מ-איה הקדושה, שמתי פעמיי לעבר המוזאון היהודי בעיר העתיקה.

המוזאון היהודי בגירונה, שונה הוא משאר המוזאונים הפזורים להם ברחבי אירופה. בנוי הוא על חורבותיהם המקוריות של בתי היהודים ובקומתו השניה, מקווה מקורי מהמאה ה13.

כאן בוודאי נהג הרמב"ן לטבול כל אימת שחזה חזיונות חדשים או בין ויכוח לאיגרת. (רמב"ן, ב"ן, בנון. לא במ"ם. גם הוא היה איש אשכולות, פילוסוף, רופא, מקובל ואסטרונום).

גירונה הייתה מרכז יהודי גדול עד לשנת 1400 לערך, אז טבחו הפראים המקומיים ביהודים. מיני אז הלכה הקהילה והצטמקה ונעלמה לחלוטין עם הגירוש.

במוזאון תוכלו לראות קמיעות קבליות מקוריות. לא עבדו. יש לבקש החזר.

וכן מצבות שונות בנות התקופה.

ככלל זהו מוזאון נחמד מאוד ונהנתי לסייר בו. ביחס למוזאונים יהודיים אחרים באירופה הוא ייחודי ומעניין.

בכניסה למוזאון ישנה חנות יודאיקה ותשמישי קדושה יהודיים. אהבתי במיוחד את תשמיש הקדושה היהודי – אותנטי שבפינת התצלום השמאלית – תחתונה.

בהמשך טיולי בגירונה אני עולה לכיוון המבצר הראשי של העיר. בפתחים שונים ניתן לראות שקעים למזוזות בני 600 שנה.

אחד כזה תוכלו לראות ממש מול הבית העתיק שהפך למאורת חב"ד.

בפתח אחת הכנסיות נערים מקומיים סרבו לבקשותיי להתפנות מהמקום כדי שאצלם. כמעט אמרתי ליצור דובים ויער יש מאין ולכלותם. לבסוף וויתרתי להם כדי שלא יאשימוני בגניבת הרעיון מאלישע הנביא.

הרובע היהודי והארכיטקטורה שלו מדהימים בעיניי.

בעיקר המרפסות המסותתות אבן אשר רוח בין ערביים קלילה מנשבת בהם בעודי נהנה מדלי בירה מקומית.

משפחות הורביץ, הורוויץ, גורביץ (הלוויים) ונטיותיהם השונות מקורם בגירונה. מאחר וגם לי יש ענף נידח כלשהו ממשפחה זו, חשתי ישר כבן המקום. לצערי התחושה הנ"ל לא הואילה לקבלת הנחה במסעדה מקומית ועבור מנת פאיה (תבשיל אורז מקומי) וקנקן בירה קפואה נפרדתי בצער מתריסר זהובים. הפאיה הקטלונית, שונה מאחותה הספרדית. בעוד במרבית ספרד נתחי בשר שונים מעורבים באורז, בקטלוניה אלו פירות ים.

המבצר עצמו נראה חרב למחצה. בשנת 1398 התבצרו פה תושבי גירונה היהודים במשך שמונה שבועות מפחד מידידיהם הנוצרים.

בבתים פרטיים רבים פטיו נהדר.

באחד שכזה נתקלתי בסמל פאגאני – יהודי. מצליחים לזהות?

בצער רב צריך אני לצאת מספרד לעבר פרובנס ועל כך, בפוסט הבא.

 

מטולוז דרך פויקס אל אנדורה. ומי יזכה בברה הברבורה?

מסאן סבסטיאן, משוש הישפניה, אל טולוז, דכאונה של צרפת.

מסאן סבסטיאן הנעימה והשוקקת חיים יצאתי לכיוון טולוז. יש לקוות כי טולוז לא מהווה דוגמא לכל ערי דרום צרפת מאחר ובעיניי היא משעממת, קודרת ודכאונית.

את מקום האבנים הגדולות מהם עשויים בתיה ההסטוריים של ספרד, מחליפות פה לבנים סמוקות-אפורות.

את הרחובות השוקקים ומלאי החיים מחליפים רחובות מלאי צרפתים.

אמנם פה ושם ניתן למצוא פינות חמד ובהם בתים עתיקים עם קורות עץ אלכסוניות אך זהו היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

על גדות הנהר נבנה גלגל ענק, אך נראה לי כי מבט על העיר מלמעלה לא ישפר את מצב רוחי.

אף פסל "האדם החושב" עגמומי למדיי.

ובית הכנסת אותו אני מוצא בפינה שכוחת אל של העיר, נעול.

טולוז לא מוצאת חן בעיניי ועל כן אני מתיישב לארוחת בוקר על מנת להתעדכן על החדש והישן בקיר הפייסבוק שלי.

בעוד אני משוטט בממלכתו של מוטי הר-סוכר פוגש אני בעלמת חמודות בדף כלשהו המתיימר להציג עובדות לא חשובות ולעולם לא מצליח.

לעיתים אני מוסיף שם עובדות בונוס שונות, אם בויכוחים עמוקים על נושאים טיפשיים או בויכוחים טיפשיים על נושאים עמוקים. באחד הדיונים הסוערים שם כתבתי למאן דהוא כי טענתו נפלה לכשל לוגי של "טיעון מן הבורות".  בתגובה עלמת החן מיודעתינו קפצה וכתבה "אבל מה הקשר בורות? איך טענה יכולה ליפול לבור?

ואבאר: בר הבור יברבר ולא יוכל לבור הבר מן הבור שבבור, וברבר הוא. אך בר הבר, בור יבור הבררה מן הבר ועם הברה הברבורה יעבור לעבר השקיעה.

ותען: לא הבנתי. ואומר: לכך נתכוונתי!

אם כה ואם כה שפר מצב רוחי ואפנה להחליט לאן פניי מועדות, והנה במפה שלפניי ארץ אשר לא ביקרתיה מעודי ואנדורה שמה. ואצא אליה.

מאחר והדרך ארוכה סרתי אל העיר פויקס למצוא מספוא לכרכרה ותוך כדי, לסוך עיניי בטירה.

פויקס, על הנהר ניצבה, ולולי שהייתה כל כך בלתי מתוחזקת, נאה הייתה.

הטיפוס למערה קל הוא, אפילו לקמצני קלוריות כמוני ומזג האוויר נעים.

ולעומת המלכים הספרדים, למלך הזה לא היה כל דמיון במיטתו.

אולי בגלל הנוף העגום שנשקף מחלונו המסורג כבדות.

או אולי גודלו של חדר השירותים המלכותי.

אך העליה במדרגות הלולייניות לראש המגדל שווה.

ולאחר הביקור הקצר, פניתי לטפס לאנדורה.

הדרך העולה אנדורה, מן המדהימות הן. ראויה הדרך לטיול לאנדורה ולו עבורה בלבד.

חווה עתה על הדרך בלידתם של עננים ובעלייתם למרום. אינך צריך אלא לפתוח את חלונות הכרכרה ולשאוף עמוקות את סם הטבע, הירוק האמיתי, ושוב – חי אתה.

מידי פעם עוצר אתה ומביט למרגלותיך על הדרך המתפתלת אותה עברת זה עתה.

אנדורה עצמה, קטנה, אך הדרך בין שלושת יישוביה כעשרים דקות בשל תלילותם הרבה של הדרכים. מכל עבר תוכלו לראות את רכבלי הסקי המיותמים, מתנדנדים ברוח קיצית קלה. בעיניי, למרות שהמקום מתויר בעיקר בחורף, יופיו האמיתי נחשף בימי הקיץ, לפני שמשטח לבן מלוא העין מכסה כליל את הנוף.

בתי האנדרוייאנים, אבן בזלת עשויים ומרפסותיהם עץ כהה. מראה מרהיב לטעמי, במיוחד לאחר מראם המשמים של הבתים הצרפתיים.

אם לא לסקי הגעתם, או לשופינג נטול מיסים, במחצית היום תסיימו ביקור באנדורה.

ולאחר שנת לילה טובה, מועיד אני פעמיי לגירונה, דרך הנהר "התאיוועניק" ע"ש אחד מחבריי עלומי השם.

 

סאן סבסטיאן, הדר צפונה של ספרד. אזהרת מסע.

לעת בוקר יצאתי ממלוני, אי השלווה.

הכוונה המקורית הייתה להתקדם בילבואה אך בעת הנסיעה החל גשם מקדם את פניי. מאחר ואני וגשם איננו חברים טובים כל כך, שינית תוכניותיי ופניתי לעברה הדר-הצפון. סן-סבסטיאן.

סאן סבסטיאן (דונוסטיה בפי המקומיים) עיר גדולה היא, כמאתיים אלף איש ואישה, עולל ויונק חיים בה, וזאת עוד לפני שספרנו את המוני התיירים הגודשים את רחובותיה.

לפי חלק מהמקורות, סאן סבסטיאן הינו עיוות של נהר הסמבטיון היהודי הזורק אבניו בשבת. אני אישית הייתי שם בקבלת השבת אך עקב קדושתי הרבה נח הנהר מזעפו ולא זרק אבנים כלל ובמקום זאת השליך הוא מיני פינצ'וסים מדהימים אל המסעדות. ניסיתי למצוא מקורות נוספים בדבר הקשר לנהר הסמבטיון המיתולוגי אך מצאתי רק את המקור הזה.

מי שרוצה להרגיש רחובות עולצים, מה הם, לסאן סבסטיאן יחיש פעמיו.

המוני אדם בכל פינה, יושבים ונהנים מזיו מחמדיה של העיר. סאן סבסטיאן הרי היא כעיר צרפתית בספרד. נהנית היא ממראותיה של היפות בהרי צרפת אך אין אתה מחוייב לסבול צרפתים לשם כך.

אני כשלעצמי, טעות חמורה עשיתי בהגיעי לסאן סבסטיאן. בעוד הגיעי מורעב, אכלתי במהירות ולא נהנתי כראוי. לכשנהייתי שבע, שוב לא נהנתי מהאוכל כי הייתי מפוצץ.

אזהרת ביקור: קודם להגעה לסאן סבסטיאן יש לצום לכל הפחות ג' ימים, לילה ויום, כדי להנות מהמגוון העצום והמפואר של בתי האוכל שם. לאחר מכן, עליכם לאכול במתינות, קמעה קמעה, כדי שלא יכריעכם השובע.

בבתי האוכל ערימות מעדנים ממתינים והציבור נוטל ידיו ואוכל.

לאחר צערי הרב על אודות האוכל שלא הצלחתי לאכול, פניתי לתור את העיר.

סאן סבסטיאן על עיקולי הנהר בנויה וטוב תעשו אם תלכו לכם על הטיילת שבין גשרי הנהר. טיילתי ונושעתי. מיד לאחר סיבוב שכזה הצלחתי לאכול עוד קמעה ואף הרשתי לעצמי לחטוא בגלידה המפורסמת של העיר.

כשלעצמי, לעולם אין אני מבין הלמה מעדיפים הבריות לטייל במדריד בעוד להם פנינות חמד שכאלו העולות על מדריד לאין שיעור.

ישנה גם עליה לתצפית מהגבעה, אך אני קמצן הנני וקיבלתי על עצמי שלא להוציא יותר מ500 קלוריות ביום ועל כן אני מוותר.

במקום זאת מצלם אני את עליצותם של התושבים בחוף הים שלהם, וברחובות הנפלאים.

להפתעתי, אף בני-ברקית צנועה אחת מצאתי שם, אם היא לא משה ממקומה. כנראה "תקועה" היא בשידוכים ולא יכולה לזוז.

ועם פוסט זה ניפרד מספרד למשך זמן קצר, יען פעמיי לארץ הצפרדעים. אך עוד אחזור אלייך ספרד אהובתי! בי נשבעתי!