את ביקורי בליטא אני מתחיל בעיירה איישישוק. עיירה זו הרחוקה רק כמהלך ג' שעות מראדין, רחוקה ממנה כדי נסיעת ארבע שעות. דרך קצרה שהיא ארוכה. זאת בשל מעבר הגבול מבאלרוס לליטא, הפשפוש בכל חפציי והשאלות באנגלית עילגת.
בלארוס הרי היא כשמורת טבע מתחילת המאה הקודמת, אך במובן זה, איזוריה הכפריים של ליטא כלל אינם שונים.
איישישוק בנויה מבקתות עץ בני מאתיים, צבועים בצבעים כהים. מאחורי כל בקתה משתרעת גינת הירק בה מגדלים את צורכי הבית ואת היתרה מוכרים על הכביש הראשי.

מאחר ובאינטרנט אין איזכור כלשהו על מיקום בית הכנסת ובית הקברות, אני מנסה לשאול את העו"ש למיקומם.
נדמה כי פה, בחבל ארץ זה – חלק מהאיחוד האירופי, לא שמעו מעולם אנשים המדברים בשפה זרה והעו"ש מסבים ראשיהם בתימהון.
לאחר שעתיים של חיפושים הצלחתי למצוא את בניין הקהילה החרב. פה שכן בית הכנסת ושאר מוסדות הקהילה שהיוותה למעלה ממחצית האוכלוסיה בעיירה.

ממולו, בבית משופץ, גם הוא עם עבר יהודי, אני מוצא ריבה אחד המסוגלת להבין את שפת האנגלית.
מיקומו של בית הקברות, היא אומרת, מחוץ לעיר בצמוד לעיר, מעבר לנהר, בצמוד לבית הקברות הנוצרי. אם רק אואיל להמתין שעה, היא תסיים עבודתה כספרנית ותבוא להראות לי את הדרך. אין לי מושג האם חתיכותי עמדה לי, או שמא רצונה לנסוע ברכב המהודר, אך כך או כך היא נלווית אליי ומראה לי את הדרך תוך כדי סיפורים רבי נופך על העיירה.
לצערי, הסיפורים הם בליטאית, אותה אומנם למדתי בבטן אימי, אך המלאך כשהפליק תחת אפי גרם לי לשכוח הכל, וכך, בעטיו, נותרים אנו ללא הסיפורים.


איני יודע אם זה אכן היה בית הקברות או רק גיא-הריגה, אך יותר מזה היא לא יודעת, ואני נפרד ממנה, לצערה, ונוסע לוילנה.
וילנה, עיר גדולה לאלוהים היא. בית הכנסת הכוראלי מיסודם של משכילי וילנה פעיל היום, והתפילה בו בנוסח "מתנגדי" מקורי.
לצערי, מפחד אני לצלם את בית הכנסת בעת תפילת השבת, כדי שלא אבעט החוצה וכך נותרים אנו ללא תיעוד מבית הכנסת.
את שכרי אני מקבל מיד לאחר התפילה כשתייר רוסי יהודי מזמין אותי לסעודת שבת. ביחד אנו מפליגים בשירים לתוך הלילה. אני על בירה והוא על וודקה בטעם תות.
כך או כך, ערים גדולות אינן על ראש שמחתי ובבוקרו של יום פונה אני אל טרקאי.

טרקאי בנויה בין אגמים והנופים בה, אם נופל אתה על יום שמש, – מהבודדים בשנה, מרהיבים.
אותי מעניינת טרקאי, דו-סיבתית. ראשונה, יען כי ארמנותיה נודעו למשגב. שניה, יען כי יש בה קהילה קראית עתיקה המסקרנת אותי. לרחוב הראשי אף קוראים "קראימו".

לכאן מגיעות כל כלות הסביבה לסט תצלומים על רקע האגמים, הארמונות ותכול השמים. את רכביהן קל לזהות לפי המסורת של ח"י חלונות.

בתי הקראים ניתנים גם הם לזיהוי מיידי. על פי המסורת הקראית בכל חזית ישנם שלושה חלונות. סמל לאמונה באל, במשפחה ובמדינה.

בית הכנסת הקראי, "קינסה" בשפתם, בשיפוצים וכך נמנעת ממני מצוות קריאה בתורה בשבת. תכננתי לספר להם כי יווני אני מאחד והם לא מכניסים יהודים "רבניים" ל"קינסה".
מקורם באיזור עוד מלפני כחמש מאות שנים, והובאו לשם ע"י ויטאוטאס הגדול מטורקיה, יחד עם קהילות יהודיות, אליהן הצטרפו אף יהודים מגלות ספרד. קהילות קטנות שלהם היו ברחבי פולין וליטא.
בזמן השואה ביקשו הנאצים מהקהילה היהודית בוורשה לחוות דעתה האם הקראים יהודים הם. לפי הידוע התשובה הייתה במכוון שלילית כדי להצילם. חלקים מהם אף שירתו בפלוגות האס-אס.
בשל אכזבתי אני פונה לעונג שבת על גדות האגם. הקשיבו נא לזוג האוהבים הצעירים. זו דרך להתפרנס!

לאחר לגימה עמוקה מעונג-שבת, 4.7% אלכוהול, אני פונה אל הארמון.



הארמון נבנה במאה ה15 ושימש כמעונם המלכותי של מלכי ליטא והעיירה שימשה אף כבירתה הראשונה של הממלכה הקטנה.

במוזאון יש תצוגה נפלאה של אומנות פורצלן עתיקה. לא כזה המזוייפת בספרד, בה רואים רק פיסות מרצפות צבועות בצורה סימטרית ומקשים ממך להתייחס לזה כאומנות. פה, זו אומנות "אמיתית".


מעניין מה היה הפטיש שלו



הכנסיה למוזאון ולטירה עולה 8 זלוטי. ניסיתי להכנס ללא תשלום אך נתפסתי בעיניה של ליטאית חמורת סבר המשגיחה על זרם הנכנסים. התנחמתי בכך שלא שילמתי זלוטי ומחצה עבור הזכות לצלם תמונות.

תמורת כמה זלוטים תוכלו להתאמן בירי. 10X10 עבורי.

בטירה אוספים שונים מחיי העבר



ואף תצוגה מקורית של חיי הקראים באיזור.
שיקצעס או כשרות?

החנוכיה הקראית, שמשה שווה בגובהו לשאר הקנים

והכהן הגדול מגולח.

מלבד זאת לא מצאתי הבדלים רבים.

בצער רב חוזר אני אל הכרכרה ויוצא לכיוון קובנה, העיר הגדולה.

קובנה גם היא הייתה עיר ואם בישראל. בית הכנסת הכירואלי שלה סגור גם הוא ואני מסתפק בהצצה חיצונית.



על הדרך פוגש אני בפולני נחמד מעיירה קטנה ליד ביאליסטוק ונוסע איתו לראות את בית הכנסת החסידי העתיק.

מארק, גילה כי בעיירת הולדתו היו שתפני פעולה עם הנאצים, ומיני אז הוא מסתובב במקומות בעלי עבר יהודי ומתעד אותם למען העתיד.

משם אני פונה לבית סוגיהרה מציל היהודים.

הקונסול היפני בזמן הרייך השלישי חתם על אלפי אשרות ליהודים, בניגוד לדעת ממשלתו ותוך סיכון חייו והציל אלפים, בינהם חלקים ממשפחתי.
בביתו בקובנה שוכן המוזאון הקטן על שמו. נזכור ולא נשכח!!!


משם עובר אני לשאריות גטו סלבודקא

רק כדי לגלות שכלום לא נותר




ועם ידיעה זו, מפנה אני את הכרכרה חזרה לפולין.