מאושוויץ לליטא דרך בלארוס. פוסט עצוב.

בפעם האחרונה בהם עזבתיכם, שלושת קוראיי היקרים, בטורינו היינו. למן אז, מים רבים עברו בדנובה ולא שטפו האהבה.

מטורינו הצפנתי שוויצה וביקרתי בה ובבנותיה, בליכנשטיין, בפינתה הצפון מערבית של אוסטריה, בגרמניה ובצ'כיה. אלא שמדינות אלו, אותן חרשתי בימי חורפי פעמים רבות, די משעממות אותי, והמצלמה במקומה מונחת.

בהמשך עברתי לפולין ושם, וכן בבלארוס ובליטא, טיול מסוג אחר הוא. עצוב אף לציניקן שכמותי. ועל כך, בפוסט שלפניכם.

אנו מתחילים עם המעבר מפראג לכיוון קראקוב. דווקא במקום קשה מאוד. התור למוזאון אושוויץ בירקנאו.

משום מה אף אחד לא חשב שם שלשים מקלחות לרענון הציבור זה קצת …

התור לוקח שעה ארוכה, עבור הזכות לביקור. בסופו אני מקבל כרטיס כניסה לעוד שעתיים. לבנתיים, אפשר לקפוץ עם השאטל לבירקנאו

בירקנאו ממוקמת כשני קילומטרים מאושוויץ. על פני מאות דונם מפוזרים שרידי מחנה ההשמדה, מהנוראים שייצרה אי פעם חיית האדם.

חלק מן הביתנים משוחזרים.

וכן זוכה אני לביקור בחדר הפנימיה הישן של סבתי.

מאות ארובות מפוזרות בשטח. כל אחת מהן היא שארית לצריף מגורים שהכיל מאות אנשים בתנאים תת אנושיים, חלקם בדרך למותם.

גשם מתחיל לרדת, ובאווירה הכובשת אותי, אני מזמזם מעט מגירסא דינקותא

לכאן הגיעו רבים ממשפחתי, בדרכם האחרונה.

עד כה וכה, הזמן עובר עליי בתוגה ואני חוזר בשאטל לאושוויץ.

העבודה משחררת. לגמריי.

במחנה ששימש כמחנה עינויים ועבודה, ביתנים מקוריים ובהם תצוגות של חיי מחנה המוות.

בין השאר תאו של הכומר הפולני שהתנדב למות עבור מישהו אחר.

וקופסאות ריקות של ציקלון בי. הממציא: יהודי.

כאן השתמשו בהמצאתו

וכאן ניקו את השאריות

כמוכם, קוראיי, גם אני נתקפתי דכדוך עמוק וג' ימים וג' לילות שרוי הייתי בצער. ומשאני בצער, גם השמים בכו. כשהפסיק הגשם המשכתי לקראקוב.

לבית הכנסת החב"די ניסית להכנס. "במפתיע" זה עולה כסף. מוזר שמנסים לעשות כסף מדת! לא?

קראקוב בסך הכל אפרורית משהו. המקום היחיד החי כיום הינו איזור הגטו הישן של פעם. "הרובע היהודי". שם עושים כסף ממשלחות הנוער ומתיירים יהודיים.

בית הכנסת של "המודרנים" מרשים מאוד מבתוכו.

ומשם פונה אני לבית הכנסת של ה"מסורתיים". בית כנסת הרמ"א הצמוד לבית הקברות.

שם זוכה אני שלא לירוק לעבר קברו של "יוסל'ה קמצן קדוש"

קירות בית העלמין עשויים משברי מצבות מאותן שהרסו הנאצים.

מקראקוב נסעתי ללובלין ומשם לביאליסטוק. מחוז חפצי הגבול לבלארוס.

הגבלנים הבלארוסיים, לא כאחיהם בכל אתר ואתר המה. בגבול שם בודקים כל תעודה בזכוכית מגדלת, מילולית. שעתיים של תורים, חתימה על טפסים ואין ספור בדיקות של המסמכים והרכב, ואני בפנים.

העיר הראשונה היא ברשט. -בריסק באידיש. לא נותר דבר ששווה צילום. משם אני ממשיך דרך קלם וברנוביץ למחוז חפצי. העיר מיר.

במיר הזמנתי מקום בטירת מיר. מן המראות היפים שיש לבלארוס להציע.

בלארוס ככלל, מדינה שטוחה היא כאחות הנביא. הרים אין, אך נחלים ואגמים מלוא העין. מדינה קומוניסטית החיה בעבר לטוב ולרע.

טירת מיר מהמאה ה15 שופצה ושוחזרה, וכיום חלקה משמש כמוזאון וחלקים אחרים כמלון. המחיר ללילה 110 רובל. – כחמישים יורו.

מצד אחד מרגש לטייל באותה הטירה בה שיחקו סבותיי בקטנותם, אך מן הצד השני, פה גם מצאו חלקם את מותם.

מחלוני אני רואה…

לאחר ההתמקמות אני פונה לסיור בעיירה. כך נראה רחוב בה

בניין בית הכנסת הישן שופץ והפך למלון מפואר

ה"שטיבלאך" הפכו לספריה עירונית

ובניין הישיבה לדואר.

לידם מישהו פתח מוזאון פרטי ובו חדר המוקדש למי שאכלסו פעם את מחצית העיירה.

העיירה, כמעט ולא נשתנתה. בית טיפוסי בה נראה כך:

אך בית הקברות הוא החלק הקשה לצפיה עבורי

העשבים גדלו עד גובה המתניים, ומלבד מצבתו של המשגיח "ר' ירוחם" ששופצה, (גם על חשבון הקברים שסביבה) אין כלום.

אני חותם את ביקורי במרק קניידלאך. בסופו של יום קיבתי, קיבת ליטוואק היא. על האוכל הזה גדלתי והוא מעורר בי טעמים של פעם.

ברחבי בלארוס ישנן אנדרטאות רבות לנרצחים במלחמה. לרוב ללא מילה על זהותם האתנית.

בנובהרדוק עוצר אני לדקות מספר.

כך נראה בית הקברות שם

ודייריו החדשים

ומשם לגרודנא. שם בית הכנסת שופץ והוא אחד היפים בכל האיזור

לפני היציאה מבלארוס קופץ אני לראדין. גם כאן הזמן עצר מלכת. בתי עץ, תרנגולים ואנשים אשר קמים בבוקר, עובדים עד הצהריים בגינה שמאחורי הבית, המשפחה כולה, ולערב מוכרים את ה"סחורה" על הכביש.