גירונה. האשכנזים ממוצא ספרדי והאם ניתן לקבל החזר על קמיעות שלא עבדו?

ברדתי מאנדורה עמדתי בפני פרשת דרכים. פני היו לעבר הרביירה. שמא אסע לשם ישירות בהרים והערים הצרפתיות או שמא נקפוץ לגירונה? עודי מהרהר בעניין ואתן לסוסים ללכת לאן שנשאם ליבם והנה אנו מכרכרים לעבר גירונה.

הגירונאים (גירונה \ חירונה \ ז'ירונה חד הן. הניב המדובר הוא הקובע) כשאר הקטלונים, לאומניים הם ובמרפסות בתיהם תוכלו לראות את הדגל הקטלוני ושלטי SI! – שלטים הקוראים להפרדות מספרד.

גירונה, על פניה, עיר צנועה עם שלולית זורמת במרכזה, לה הם קוראים נהר.

אלא שמאחורי הבנינים המשמימים מסתתרת לה העיר העתיקה, חבויה לה מהתרחשויות ההיסטוריה.

בינות לסמטאות תלולות משתרעת לה עיר שנמה את שנתה מאז ימי הביניים העליזים, עת נהגו לזרוק אל הנהר מכשפות כדי לבדוק אם יש להן כוחות על. אם צפו, היו מעלים אותם על המוקד. אם טבעו הרי הן מקורבנות השלום.

אותי אישית עניין במיוחד הרובע היהודי ועם מעט הכוונה מ-איה הקדושה, שמתי פעמיי לעבר המוזאון היהודי בעיר העתיקה.

המוזאון היהודי בגירונה, שונה הוא משאר המוזאונים הפזורים להם ברחבי אירופה. בנוי הוא על חורבותיהם המקוריות של בתי היהודים ובקומתו השניה, מקווה מקורי מהמאה ה13.

כאן בוודאי נהג הרמב"ן לטבול כל אימת שחזה חזיונות חדשים או בין ויכוח לאיגרת. (רמב"ן, ב"ן, בנון. לא במ"ם. גם הוא היה איש אשכולות, פילוסוף, רופא, מקובל ואסטרונום).

גירונה הייתה מרכז יהודי גדול עד לשנת 1400 לערך, אז טבחו הפראים המקומיים ביהודים. מיני אז הלכה הקהילה והצטמקה ונעלמה לחלוטין עם הגירוש.

במוזאון תוכלו לראות קמיעות קבליות מקוריות. לא עבדו. יש לבקש החזר.

וכן מצבות שונות בנות התקופה.

ככלל זהו מוזאון נחמד מאוד ונהנתי לסייר בו. ביחס למוזאונים יהודיים אחרים באירופה הוא ייחודי ומעניין.

בכניסה למוזאון ישנה חנות יודאיקה ותשמישי קדושה יהודיים. אהבתי במיוחד את תשמיש הקדושה היהודי – אותנטי שבפינת התצלום השמאלית – תחתונה.

בהמשך טיולי בגירונה אני עולה לכיוון המבצר הראשי של העיר. בפתחים שונים ניתן לראות שקעים למזוזות בני 600 שנה.

אחד כזה תוכלו לראות ממש מול הבית העתיק שהפך למאורת חב"ד.

בפתח אחת הכנסיות נערים מקומיים סרבו לבקשותיי להתפנות מהמקום כדי שאצלם. כמעט אמרתי ליצור דובים ויער יש מאין ולכלותם. לבסוף וויתרתי להם כדי שלא יאשימוני בגניבת הרעיון מאלישע הנביא.

הרובע היהודי והארכיטקטורה שלו מדהימים בעיניי.

בעיקר המרפסות המסותתות אבן אשר רוח בין ערביים קלילה מנשבת בהם בעודי נהנה מדלי בירה מקומית.

משפחות הורביץ, הורוויץ, גורביץ (הלוויים) ונטיותיהם השונות מקורם בגירונה. מאחר וגם לי יש ענף נידח כלשהו ממשפחה זו, חשתי ישר כבן המקום. לצערי התחושה הנ"ל לא הואילה לקבלת הנחה במסעדה מקומית ועבור מנת פאיה (תבשיל אורז מקומי) וקנקן בירה קפואה נפרדתי בצער מתריסר זהובים. הפאיה הקטלונית, שונה מאחותה הספרדית. בעוד במרבית ספרד נתחי בשר שונים מעורבים באורז, בקטלוניה אלו פירות ים.

המבצר עצמו נראה חרב למחצה. בשנת 1398 התבצרו פה תושבי גירונה היהודים במשך שמונה שבועות מפחד מידידיהם הנוצרים.

בבתים פרטיים רבים פטיו נהדר.

באחד שכזה נתקלתי בסמל פאגאני – יהודי. מצליחים לזהות?

בצער רב צריך אני לצאת מספרד לעבר פרובנס ועל כך, בפוסט הבא.

 

סאן סבסטיאן, הדר צפונה של ספרד. אזהרת מסע.

לעת בוקר יצאתי ממלוני, אי השלווה.

הכוונה המקורית הייתה להתקדם בילבואה אך בעת הנסיעה החל גשם מקדם את פניי. מאחר ואני וגשם איננו חברים טובים כל כך, שינית תוכניותיי ופניתי לעברה הדר-הצפון. סן-סבסטיאן.

סאן סבסטיאן (דונוסטיה בפי המקומיים) עיר גדולה היא, כמאתיים אלף איש ואישה, עולל ויונק חיים בה, וזאת עוד לפני שספרנו את המוני התיירים הגודשים את רחובותיה.

לפי חלק מהמקורות, סאן סבסטיאן הינו עיוות של נהר הסמבטיון היהודי הזורק אבניו בשבת. אני אישית הייתי שם בקבלת השבת אך עקב קדושתי הרבה נח הנהר מזעפו ולא זרק אבנים כלל ובמקום זאת השליך הוא מיני פינצ'וסים מדהימים אל המסעדות. ניסיתי למצוא מקורות נוספים בדבר הקשר לנהר הסמבטיון המיתולוגי אך מצאתי רק את המקור הזה.

מי שרוצה להרגיש רחובות עולצים, מה הם, לסאן סבסטיאן יחיש פעמיו.

המוני אדם בכל פינה, יושבים ונהנים מזיו מחמדיה של העיר. סאן סבסטיאן הרי היא כעיר צרפתית בספרד. נהנית היא ממראותיה של היפות בהרי צרפת אך אין אתה מחוייב לסבול צרפתים לשם כך.

אני כשלעצמי, טעות חמורה עשיתי בהגיעי לסאן סבסטיאן. בעוד הגיעי מורעב, אכלתי במהירות ולא נהנתי כראוי. לכשנהייתי שבע, שוב לא נהנתי מהאוכל כי הייתי מפוצץ.

אזהרת ביקור: קודם להגעה לסאן סבסטיאן יש לצום לכל הפחות ג' ימים, לילה ויום, כדי להנות מהמגוון העצום והמפואר של בתי האוכל שם. לאחר מכן, עליכם לאכול במתינות, קמעה קמעה, כדי שלא יכריעכם השובע.

בבתי האוכל ערימות מעדנים ממתינים והציבור נוטל ידיו ואוכל.

לאחר צערי הרב על אודות האוכל שלא הצלחתי לאכול, פניתי לתור את העיר.

סאן סבסטיאן על עיקולי הנהר בנויה וטוב תעשו אם תלכו לכם על הטיילת שבין גשרי הנהר. טיילתי ונושעתי. מיד לאחר סיבוב שכזה הצלחתי לאכול עוד קמעה ואף הרשתי לעצמי לחטוא בגלידה המפורסמת של העיר.

כשלעצמי, לעולם אין אני מבין הלמה מעדיפים הבריות לטייל במדריד בעוד להם פנינות חמד שכאלו העולות על מדריד לאין שיעור.

ישנה גם עליה לתצפית מהגבעה, אך אני קמצן הנני וקיבלתי על עצמי שלא להוציא יותר מ500 קלוריות ביום ועל כן אני מוותר.

במקום זאת מצלם אני את עליצותם של התושבים בחוף הים שלהם, וברחובות הנפלאים.

להפתעתי, אף בני-ברקית צנועה אחת מצאתי שם, אם היא לא משה ממקומה. כנראה "תקועה" היא בשידוכים ולא יכולה לזוז.

ועם פוסט זה ניפרד מספרד למשך זמן קצר, יען פעמיי לארץ הצפרדעים. אך עוד אחזור אלייך ספרד אהובתי! בי נשבעתי!

 

מערות האדם הקדמון, צלילי השלווה והקמת ישיבה למחפשי אוצרות בצפון הספרדי

בית אבן חדיש על עשרה דונם, חמש דקות מהים, במחיר דירת שלושה חדרים זנוחה בעפולה תחתית.

בבוקרו של יצאתי לחפש מספוא בעיר הקטנה טורה-לה-ווגה שעל גדות דרך המלך לבילבאו.

לאחר ביקור אשמח לחסוך לכם: אל תטרחו. הדבר היחיד הראוי לציון בעיר, מלבד שדרת עצים ברמת תחזוקה בינונית, הינו צריח הפעמונים של הכנסיה החדשה העשוי בסגנון מודרני.

נראה שלאחר שלפעמונים הישנים לא הייתה תוחלת, החליטו המאמינים כי האל כבר זקן ומן הראוי להתקין פעמונים חדשים להעירו.

משם יצאתי בדרכי לכפר הקטן פונטה ויסגו. ערש הציביליזציה. באם האדם ומוצאו אינו בתוך תחום התעניינותכם, וגאים אתם באיגונרנטיותכם, זה הזמן לעבור לפוסט הבא, או בכלל למקום אחר.

מערות  האדם הקדמון שוכנות על הרים אלו אך משהגעתי לשם נתברר כי יש להזמין כרטיסים מראש מאחר והכניסה, רק בקבוצות קטנות הינה ובדרך כלל אין מקום פנוי.

בזכותי היותי אוחז בתעודת עיתונאי מלשכת הבלוגרים הישראלית הראשית, אותה הדפסתי לעצמי וכיסיתי למינציה, "נמצא" עבורי מקום בסיור של אחר הצהריים. אמנם נתכוונתי לנסוע בילבואה אך זהו בדיוק הזמן לשנות תוכניות. לשם שריפת הזמן בדרך נחמדה פניתי לטפס לכיוון האגמים הגדולים.

שלווה אינסופית על רקע כנסיות נטושות בנות כמה מאות, ובתים נטושים חדישים מעט יותר.

בין שאר תכנוניי לעתיד אני מתכנן הקמת צוות לחקירת מבנים עתיקים נטושים בהרים ומציאת אוצרות. על הקמת הצוות תגיע הודעה נפרדת.

בית אבן ענק נטוש.

אליו מוביל גשר נטוש

וכך נראית השלווה:

אני פותח את החלונות, מדמים את הכרכרה ונושם אוויר הרים. לפרות הרועות באחו מחובר פעמון ענק לצווארם וצליל הפעמונים הנפלא ממלא את העמק.

קחו 12 שניות והקשיבו:

שעת שלווה חלפה לה ואני בדרכי לכפרים. מגלגלי מכוניות ישנות מייצרים הם סלים.

ואני פונה שוב בדרך ההררית לעבר המערות.

הענן רד אל ההר וגשם מתחיל מיטפטף.

ובדיוק בזמן מגיע אני לסיור המודרך. הקבוצות המקסימליות הינן תריסר. בחלק מן המקומות הקבוצה מחולקת לשישיות מפאת חוסר מקום.

שני חלקים לסיור. האחד במערת אל קסטיליו והשניה במערת לאס מונדאס. המערות נחשפו לפני כמאה שנה והשימוש בהם היה במשך כעשרים אלפי שנים בתקופה הפלאוליתית העליונה.

המערות עומקן כמאה מטרים אך הן מחוברות במבוך מחילות. חלק מהבורות שם עומקו מגיע למאות מטרים.

צילום תמונות במקום אסור, מה שמדרבן אותי לצילום יתר.

בחדר "כפות הידים" ניתן לראות את טביעות ידיהם של אבות אבותינו, עוד טרם הפכנו לחקלאים.

בטח זה התחיל כך: מישהו העלה משהו לקיר שלו. חברו ראה שהראשון קיבל המון לייקים ואז התחילו כולם ממלאים בציורים ובטביעות כפות את קירותיהם.

קל לראות הכיצד בחשכת ליל ולאור צללי האש נדמה כי אנו אפופים שדים. קל להבין כיצד המציא לו האדם אלים ותפילות בחשכת המערה, לאחר יום בו הציד התבאס לו ונותרת רעב..

המערות מלאות בנטיפים מלאי הוד, והלחות, היא הסיבה בגללה ניתן לתארך את המימצאים.

המים הזורמים על פני הציורים מכילים בתוכם קלציט. לזה, יש אורך מחצית חיים ידוע שבסופו הוא הופך לתוריום. גילו של הציור הקדום ביותר פה, ונכון להיום בעולם כולו, הוא למעלה מארבעים אלף שנה.

אני בליבי כמובן מגחך על הטענות האלו. כידוע לכל מאמין חקו"שי נברא העולם בדיוק לפני מאה שנה ע"י החקוש הקדוש ואיתו כל הממצאים לעבר. אך פה מדובר בכופרים שלא מבינים בדת ורק תאוותיהם מוליכות אותם בחייהם.

עיקרי תורת החקו"ש הקדוש

נסו לדמיין אחד מאבות אבותיכם במערה החשוכה מנסה לצייר קווי מתאר של סוס אביר או חזיר. האין זה מדהים?

הביקור באתר חובה, ובהתרוממות רוח זו נסיים את הפוסט להיום.

יש להזכיר רק כי באיזור זה לבד, כארבעת אלפי מערות שמעולם לא נחקרו כהוגן. מקים אני צוות הרפתקנים מיוחד גם לזה. חקר מערות ומציאת אוצרות בעזרת גלאי סונאר. בליל נישן באוהלים, ונקים לעצמינו את משרדינו לעבודת האינטרנט, וביום נגלוש בסנפלינג בהרים, תרים אחר שכיות חמדה נסתרות. ישיבת מחסה לשפנים הספרדית.

פרול, לאס ווגאס, אוביידו, אבילס וגיחון. מי היא האחות השטוחה שלא מוצאת חתן?

בטרם נמשיך הלאה, הסבתא החביבה בעלת המלונית תקעה את כלביה במלונה על מנת שאוכל לצלם באין מפריע.

אם גם נפשכם חשקה בלינות בבתי אבן עתיקים, עם אווירה מדהימה, זה המקום.

אם הילד מרעיש בלילה, יש גם חדר שינה חיצוני.
ומשסיימנו את תיעוד המלון, חוזרים אנו לפרול. Ferrol עיר המחוז היא. לשמחתי הרבה ארח אותי בפרול ליאור טננבוים – הרב הראשי של המחוז המשמש גם כשוחט והחזן של הקהילה.

ליאור, מכיר את האיזור כאת כף ידו והטיול עימו בשטח הינו חוויה מיוחדת. קבוצות או יחידים הרוצים מדריך לאיזור מוזמנים לשכור את שרותיו. שווה!

נופי פרול וצפון גליציה מיוחדים הם ואת השקט והשלווה לא ניתן לקנות. כלומר, חוץ ממי שיכול להרשות לעצמו.

ייחודיותו של המקום הינו בכך שהתיירים אינם מכירים אותו ועל כן בתוליותו נשמרת.

מפה שלטו בעבר על הנהר. היום זהו מקום עזוב המשמש כר פורה לדמיון.

הים עצמו, כמו במקומות רבים בצפון ספרד, בתוך מפרץ מוגן הוא ועל כן נטול גלים וסערות.

במקומות רבים ניתן למצוא חופי תכלת-זהובים "פרטיים" אך לדברי ליאור, אלו "לראותם בלבד" מאחר שהמים קרים בכל ימות השנה.

עמדת שמירה צבאית, פרול, ספרד

בפרול עצמה למרבה הצער קו החוף מוסתר כולו בנמל האזרחי ובנמל הצבאי

ואת יגוני אני מנסה להפיג בעזרת סיור קצר בעיר

ומשזה לא מספיק, בבירה הגונה או "קלרה" במסבאה מקומית תוך שיחה מעניינת מאוד עם ליאור, שעבר כבר כמעט בכל מדינה בדרום אמריקה לפני שנתיישב על כס הרבנות בפרול. תוך כדי כך אנו מגלים שלא זו בלבד שהוא גר בגליציה, מוצא משפחתו מקראקוב, גליציה. ויהי לפלא.

לאחר הביקור בפרול אני יוא לדרכי הארוכה מגליציה לאסטוריאס. את הדרך אני מנעים בפלחי מלון עסיסיים, שאריות מארוחת הצהריים.

בדרכי, מעט לפני אבילוס נכנס אני לרגע קט אל לאס ווגאס.

לאס ווגאס המקורית, זו שעל נשמע נקראה עיר החטאים הנוואדית, היא עיר מוזנחת במקצת, ואת מקומות הניאון המרצד תופסים פה בעיקר תצורות גרפיטי שונות על הקירות טעוני השיפוץ.

לאס ווגאס, אסטוריאס, ספרד

"אחות לנו קטנה ושדיים אין לה, מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה?"

תהייתו העמוקה של הנביא, וחוסר האונים שבשאלתו, מוכיחה לנו כי כבר בימי קדם היו האנשים להוטים אחר נשים שופעות חזה. אמנם אני מן המתמיהים והמוזרים הנני ואיני מחובבי הזן, אך למרות זאת אשא משלי כדרך הנביא ואומר, כי במשולש האהבה אבילוס-אוביידו-גיחון, אין ספק שאבילוס הינה האחות השטוחה זקוקת השידוך.

אמנם גם בה ישנם צריחים קורעי שמים, רחובות מרוצפים מלאי המון אדם שש וצוהל ואוכל משובח, אלא שלאחיותיה יש גם את הוויב הסקסי והמזמין.

משכך, פונה אני לגלות את קסמיהן של אוביידו וגיחון. אוביידו, באדיבותו של איש האופניים בעל הידע אשר תרם כמה טיפים בנוגע לאיזור.

באוביידו ישנה חיבה לפסלים. לא אותם פסלים "פוסט מודרניים" אשר אף אחד לא מסוגל להוכיח האם הם נעשו בידי סטודנט לאומנות, אמן דגול או ילד בן ארבע, אלא פסלים אמיתיים. כאלו הגורמים לך לעצור, להתבונן, להנות ולהמשיך.

במרכז העיר העתיקה יש שוק דוכנים, דבר המוסיף להנאתי מהעיר.

מוכרות בשוק, אוביידו, ספרד.
שוק הפרחים

באוביידו עצמה כיכרות בנות אלף שנה ולצידן בתי מרזח קטנים, מעוצים בטוב טעם. בשונה מדרום ספרד, באיזור זה, לכל מסבאה ישנו עיצוב ייחודי מעניין ובקושי הצלחתי להתקדם הלאה עקב נטייתי להציץ בכל המסבאות, לראותן.

תמונת סלפי שלי באוביידו

ושלוש מקומיות מסכימות לדגמן סריגה למצלמה

אמנם כנסיות יש לרוב בספרד אך באוביידו יש כמה שהן עתיקות, ולא אוכל לוותר על ההזדמנות לצלם כנסיה בת אלף (בת"מ)

כנסיה בת אלף, אוביידו, ספרד

ככלל, זו ארכיטקרטורה מדהימה הנפרשת על פני מילניום שלם ואני מסתובב ועולץ לי בעיר החיה והתוססת.

ל בית נחמד ודי חדיש ישנה עוד הכתובת המקורית. 1681.

פסל הדוגמנית לפני הפוטושופ, אוביידו ספרד.

ואחרי הפוטושופ:

בכיכר אחת מזהה אני בניין נהדר. מתברר שזהו הפרלמנט האסטוריאני.

ביקשתי להכנס ולצלם אך הכניסה לדיפלומטים בלבד. לא עזרו הסבריי על כך שאני השגריר החקו"שי מאחר שבדיוק שכחתי את התעודה במשרד.

לאחר העליצות והטיול המהנה בעיר, עולה אני על מנת להשקיף עליה מלמעלה מכנסיית סנטה מריה דה נרנקו כנסיה זו נבנתה בשנת 828 והיא אחת העתיקות ביותר בספרד.

בעיניי זה מדהים. עוד קודם למסעי הצלב אנשים כבר התפללו פה למען קבוצת הכדורגל האהובה עליהם!!

ומשם אני ממשיך לגיחון. העיר ממנה יוצר הנהר המקיף את כוש.

גיחון העיר בנויה במעלה הגבעה, צבעונית כולה.

בתי אבן עתיקים משופצים נחמדות

כיכר גיחונית טיפוסית

פסל החיים עצמם

מרפסת גיחונאית

ועל אף שזה יום מעונן, הגיחונאים כולם ישובים בבתי המשקה ומנצלים את חייהם עד תום

גם אני נכנסתי לאחד כזה והזמנתי את הסיידר המקומי.

מתברר שמותר למזוג אותו רק מגובה.

טעמו של הסיידר חמוץ-מתוק. מעין לימונענע עם שוופס, אך אחרי בקבוק כזה אני מתחיל לראות את החיים בהירים יותר.

ולאחר גיחתי הקצרה לגיחון, חוזר אני לכרכרתי ומתניע לכיוון המלונה.

 

 

 

באיונה, בטנזוס, קורוניה, האישה המקועקעת אשר ניסתה להתנקש בחיי והגליציאנער הזקן.

עם שובי אל ספרד, פניתי לחפש ארוחת צהריים. אמנם זה לא מכבר אכלתי בפורטוגל ארוחת בוקר ב12 אך כשחוצים את הגבול מפסידים שעה וממילא רעבים מהר יותר.

פניתי לעבר פונדק דרכים קטן בעיירה קטנה הסמוכה לפוריניו, נפת ויגו. שם גם מצאתי מלון דרכים נחמד בח"י זהובים כולל חדר מקלחת ושירותים פרטיים, מיטה נעימה ואספקת WiFi חינם. ליד הפונדק בית ממכר אוכל. נכנסתי וביקשתי מבעלת המקום סנדביצ'ון להשביע את נפשי. בעלת הפונדק, אשה דקת גוו וכל גופה קעקועים קעקועים עד שכמעט אין להבחין בבשרה, אך בחיוכה ניתן להבחין בקלות.

אך אויה. לא אדע למה אך זו הגישה בפניי כריך ענק אשר לא ניתן לאוכלו. אין זאת כי אם חישבה להתנקש בחיי. מרוב פחד ניסיתי לסיים הכריך אך נפלתי שדוד באמצע הדרך. חציו נותר לפליטה והרי הוא לפניכם.

לעת בוקר נסעתי משם לבאיונה. עיר קטנה בנפת ויגו הידועה בעיקר בזכות הטירה אשר בנויה על מבצר ימי ובזכות העובדה כי תושביה היו הראשונים לשמוע על גילוי אמריקה. לכאן הגיע קולומבוס בחזרתו ממסעו ועל כן עד היום קוראים הם לילדיהם קולומבו ואמריקוס.

זו עיר קטנה ונחמדה אך למוד לקח, הזמנתי הפעם אוכל במשורה.

זאת עליכם לדעת. הגליציאנערס – תושבי גליציה, איזור זה בו אני מטייל, שותים את הקפה-קון-לצ'ה שלהם בדרך פיקחית ביותר. מקבלים הם כוס קפה רותח ועימו כוס עם קרח. אוחזים הם בכוס הקפה, מרחרחים ושופכים לתוך הקרח. מדהים. מומלץ.

משהזכרנום, ראוי שאספר לכם על אודות מעשה שארע עימי בעודי עלם צעיר ויפה.

עוד קודם שנכנסתי לעסקי הנדל"ן באוויר, הייתי מתפרנס מחזנות. בעת ארועים היו מזמינים אותי, ובתמורה לכמה מאות זהובים ארץ-ישראליים הייתי מנעים לקהל בקולי.

פעם אחת זומנתי ל"דינר" לאיסוף כספים למען הקמת מוסדות לזכר באבא חסידי כלשהו. משהגיע תורי, עליתי לבמה והתחלתי מסלסל בקולי שיר משיריהם של האחיות מלבסקי הנפלאות. "הבן יקיר לי".

כתמיד, מלא רגש עוצם אני את עיניי ומדמיין כי אני שר באוזני עשרות אלפי איש טרם פתיחת הפיינל של ה NBA, או שמא באוזניי המלכה אליזבת ירום הודה. אך בעוד אני שר, שומע אני תזוזה בקהל. פותח אני עין אחת מעט ומבחין כי הקהל רוטן. חלקו אף מתחיל לעזוב את האולם.

אך נאמן אני לדברי רבותינו "לא יבוש מהמלעיגים עליו" ממשיך אני לזמרר ולסלסל במלוא גרון, זאת למרות שהאולם מתרוקן והולך. עד לסוף השיר נותר במקום רק איש אחד. גאליציאנער זקן, יושב בכיסו ומטה אוזנו בריכוז.

אמנם נתביישתי מאוד שעבורי נסו כל האורחים התורמים הנכבדים, אך לכל הפחות, חישבתי, גרמתי להנאה לזקן אחד. מייד כשגמרתי לשיר צוער הוא לי: "נוך א מאל!", לאמר, בשפת האידית "הדרן!"

מפאת אי הנעימות שרתי שוב אותו השיר. משסיימתי, צועק הוא לי "נוך א מאל!".

בי נשבעתי כי שרתי בלילה זה את "הבן יקיר לי" שבעה עשר פעמים ולא נתקררה דעתו, אלא שראיתי שהוא כל כך נהנה ולא רציתי לאכזבו.

לאחר י"ז פעמים נגשתי לאותו גאליציאנער, צרוד כולי ואמרתי: "ר' איד, למה תרצה שאשיר זאת שוב ושוב? כלום לא אוכל לשיר משהו אחר?"

נענה לי הלה: "לא! אתה תשיר זאת שוב ושוב, עד שתלמד לשיר זאת בלי לזייף!"

*****

ובכן, לאחר כלותי את הרהורי בעניין גליציה, פניתי לעלות לעבר הטירה.

תמורת חמישה מטבעות כסף תורשו לעלות עם כרכרתכם. והמראה, לטעמי, מרהיב.

קו החוף עד לויגו, והעיר עצמה.

על הצלב עומד מתפלל

הטירה עצמה משמשת כיום כמלון. לטעמי, למי שבא לימים ספורים הרי זו בחירה נאה.

בחדר האוכל תותחים לטיפול במאחרים לארוחת הבוקר.

משם יוצא אני לויגו. לפי התכנית הרי זו נסיעה קצרה, אלא שיום א' היום – יום שוק, והכביש סגור

ויגו עצמה לטעמי מאכזבת. לולי שהייתי שם, לא הייתי טורח לנסוע לשם. משכך איני טורח לבזבז עליה פילם, או פיקסלים בלע"ז וממשיך אני לכיוון צפון.

בעיירה הקטנה בטנזוס אני פוגש באישה הירוקה, רוכבת בערבות.

מנחת חלליות, בטנזוס, גליציה ספרד.

אך גם בעיירה זו אין הרבה מה לעשות מלבד לצפות בנהר הקטן הנשפך לים בקרבתה והמשמש כבית קברות לסירות.

משם ממשיך אני לקורוניה, בירת המחוז

קורוניה מפורסמת בעיקר בגלל המגדלור שלה שלטענת תושביה נבנה בימי הרומאים.

בינינו, לדעתי, זהו מבנה בן פחות ממאתיים שנה, אך מי אני שאתנגד לאהבתם של הבריות להאמין בסיפורי אגדות מקומיות?

קו החוף של קורוניה יפהפה אך לצערי הראות נפגמת בשל עננים העולם מן הים ומכסים אט אט את העיר, משל הייתה לונדון.

את צערי אני מפיג ביוגורט פירות מקומי לצד ארוחה קלה

ולאחר טיול קצר בעיר המכוסה במרפסות חלון סטייל צרפת, אני סר בחזרה אל המלון.

חתול מקומי מחטט בזבל, קורוניה, גליציה, ספרד.

מלוני דהיום בכפר קטן וקסום בשם וילהמאיור.

בתי האבן העתיקים, האיכרים העתיקים והדרכים הצרות.

בחצרותיהם תוכלו עוד למצוא מחרשת פרות מקורית, זו שהשתמש בה סבם.

גם במלונון, בבית אשה סבתאית חביבה, חלון האמבטיה נסגר במוט ברזל ענק, שמה יתקפו הויקינגים בלילה.

 

מפורטוגל לספרד. גימראייש, פארק לאומי גרש ווולנסיה דה מיניו

בסוף הפוסט הקודם עצרנו בכנסיית בן הנגר ואימו הבתולה ומדרגותיה הנפלאים.

לפני שנמשיך הלאה לגימראייש הבה נשטוף מעט את עינינו במעט תמונות מנקודת תצפית מרהיבה זו.

ולאחר שטיפת עיניים זו, פנויים אנו להמשיך בדרכנו לגימראייש, מולדת העם הפורטוגלי.

אלפונזו הראשון, מלכה של פורטוגל נולד בטירה שם ועל כן היא נחשבת לערש העם הפורטוגלי. בתי ספר עולים אליה לרגל כמו לכותל.

מאחר והשבת מתקרבת, אני עוצר לקידוש.

גוט שאבעס

נסתפקתי בדבר הלכה אם אפשר לצאת ידי חובת קידוש ביין פורט.

יין פורט הוא יין שנפגם בברנדי או בחומר אלכוהולי אחר ונועד לשימורו בדרך עד לאנגליה. לאחר מכן הפך למשקה מפורסם בעל טעם מתקתק הנשאר על הלשון זמן רב. האם שמיה פגום אי לאו?

העיירה די מנומנמת ובתי אבן רבים למכירה. אני מצלם כמה מהם לעסקים עתידיים מאחר שכידוע אני עוסק בייצוא ויבוא של נדל"ן.

משם פונה אני אל המבצר והארמון.

חדר הכניסה לבתי השימוש המלכותיים מרשים במיוחד

וכך גם אוסף כלי המשחית

חדר האוכל ריק, ממתין לאורחים.

על הקיר שטיחי קיר ענק המתארים את כיבושיו של המלך

ולאחר מכן תוכלו לראות היכן הוא השלים את הכיבושים:

כידוע לכם, נולדתי במשפחה חרדית, לאחר כמה שנים ראיתי את העור וחזרתי בתשוקה ולכן זו תמונה מרגשת עבורי.

תמורת כמה זהובים תורשו לעלות לעליית הגג ולראות תערוכה מיצירותיו של דה וינ'צי.

ניסיתי לשאול מה בין דה וינצ'י ולטירה אך זהו נותר בצ"ע.

בחדר הכדים טמונות גופותיהם של 13 השליחים

זהו. שבענו טירות ליום זה ואני פונה לכיוון צפון. שמורת גרש המדהימה.

באגם בין ההרים יש חוף ואפילו ספורט ימי.

הביקור חובה אך אני ממשיך למלון. חייב להספיק למקווה לפני שבת.

36 מעלות בחוץ, והמקווה מרענן את גופי בהחלט ורק ברגע האחרון אני נזכר ליטול שרץ בידי על מנת לזכות בעבירה נדירה של "טובל ושרץ בידו"

אני פונה לכיוון הדרך ההררית ופארק הסלעים.

לאורך 15 קילומטר אני נוסע בדרך צרה, נוף מדהים לשמאלי ובימיני פסלי אבן טבעיים ענקיים משרי הוד.

לחובבי מטמונים, זה המקום. מערות טבעיות של האדם הקדמון שמעולם לא נחקרו.

באמצע הדרך סכר ענק יוצר אגם מלאכותי זך

ובקתת שמירה נטושה מזמינה נוודי לילה

בדרך עוברים עשרות כפרים קטנים בני עשרה משפחות. חלקם קיימים שם כבר 3000 שנה.

בחצרות ישנן כנסיות ענק לשימוש הפרות.

ואני פונה לפתוח את משרדי, לצד בריכת הקצינים הפורטוגלית.

למשרדי מגיעה הודעתו של אחד מתלמידיי החדשים, הגר"ע חדש:

כֹּה מַסְעִיר הוּא הַדִמְיוֹן
כָּל-כָּךְ מְרַתֵּק, שִׁגָּעוֹן!
כִּי הָרֶגֶּשׁ עַז בַּחֲלוֹם
סוֹחֵף וּמַלְהִיב כְּשִׁטָּפוֹן

הַקֶצֶב, הַנִחוֹחַ, הַזִכָּרוֹן
הָעֶצֶב, הַמַרְגּוֹעַ, הַשִׁכָּרוֹן
וְאֵיךְ יִתָכְנוּ גַּעְגּוּעַ וְתִמָּהוֹן
לוּלֵי עֹצְמָתוֹ שֶׁל הַחִזָּיוֹן?

לֹא תִּקְוָה, אַף לֹא חָזוֹן
אֵין שְׁאִיפָה, וְגַם לֹא רָצוֹן
אוֹ נְבוּאָה, אוֹ אֲפִלּוּ רַעְיוֹן
בְּהִצָּמְדּוּת מוּחְלֶטֶת לָהִגָּיוֹן

מַה יֵשׁ בּוֹ, בַּפִּכָּחוֹן?
הַאִם בְּדַל שֶׁל פִּתָרוֹן?
הַמְצִיאוּת הִיא קִבָּעוֹן!
תְּנוּ דְּרוֹר לַשִׁטָּיוֹן!

חֲזוּ דָּת, חִלְמוּ עַל לְאוֹם
דַּמְיְנוּ אֵל, סַפְּרוּ גֵּהִנּוֹם
חִשְׁבוּ נֵצַח, רִדְפוּ הַמָּמוֹן
קִרְאוּ קְרָב, קַדְּשׁוּ יוֹם צוֹם

הָקִמּוּ מְדִינָה, יַחֲדוּהָ לְרִבּוֹן
אִמְרוּ טוֹב וְרָע, אִכְלוּ פִּתָיוֹן
דַּבְּרוּ אֲגָדָה, הַשְׁקִטּוּ חִסָּרוֹן
וִחְיוּ בְּסֶרֶט, כִּי הַכֹּל לְטִמְיוֹן

חושב אני מעט, ומשיב:

רצה נרצה לחיות בסרט, כי הכל טימיון
אך לשם כך עלינו להשיג המון
כי מה יתרון לחכם מן ההמון
אם אין בכיסיו בדל ממון

הלא למען דחות דיכאון
בחיינו אלו מלאי שיממון
לעש לימונדע מלימון
ניתן רק ברוב מטבע ואסימון

חיינו אלו חיי חינמון
יעופו כרוח לא נותיר רישומון
למצער נעבירם בחיי ארמון
ולא כסריס, עיניו כלות בהרמון

קומו חבריי, בעטו בישימון
צאו מרגשיכם בצל צלמון
טעמו וראו, טובים חיים עם מטמון
נצלום מהר טרם ישלוט הרימון

 ומשם חוזר אני לחיות בסרט.
בדרך אל הגבול הספרדי עוצר אני בעיירה הקטנה וולנסה. עיירה קטנה הבנויה על מבצר עתיק.
אך נדמה לי כי אין ברחובותיה כלום מלבד עשרות חנויות המוכרות מצעים בקילו, במחיר כפול ומשולש ממחירם בשוק.
ואפנה, ואעבור את הגבול ספרדה.

 

בין ספרד לפורטוגל. מפגש מרתק בין תרבויות

מאחר ובליל אמש נערכה הופעת ריקודים מול מלוני עד לשעות הקטנות של הלילה, התחלתי את היום באיחור. ההופעה של אמש הינה לציון 525 שנה למסעו של קולומבוס. הרקדן באמצע ייצג אותו וארבעה רקדניות ייצגו את הספינות במסעו וחגו סביבו כל העת. מתחיל לקבל חשק להפוך למגלה ארצות. האם נראה לכם שיש דרישה למקצוע כזה?

את היום החדש התחלתי בארוחת בוקר בהואלבה, עדיין בצד הספרדי. הואלבה שוכנת במפגש הנהרות אודיל וטינטו. על מנת להגן על העיר מצד הים, ניצב בפתח הנמל פסל ענק של הרבנית הקדושה מאוהלבה אשר על פי האגדה הצילה ילדים רכים מזרועות האינקוויזיציה כאשר הגיעו הנאצים.

הרבנית הקדושה מאוהלבה

הואלבה עצמה, עיר גדולה לאלוהים. מסוג הערים המודרניות בהם בני האדם משלמים עבור הזכות לגור בשמונה שכבות האחד מעל לשני ולהנות מפיח עירוני טהור, במקום לגור באיזה בית נרחב באיזור ירוק ואוויר נקי. לך תבין אנשים…

לאחר מיצוי הואלבה פניתי לעבר הגבול לפורטוגל. עם מעבר הגבול שמים לב מיד לשינוי העצום בין המדינות. בעוד שבספרד הנוף מורכב מגבעות ירוקות הטובלות בחופים כחלחלים, בפורטוגל אלו חופים כחלחלים אשר מתוכם צומחים ועלים גבעות מוריקות. אם בספרד תמצא רק חסידות מקננות בראשי עמודי החשמל, בפורטוגל אלו חסידים.

חסידים על עמודי חשמל

ההבדל הגדול הוא בטיב הכבישים. אם גם אתם, כמוני, סובלים מאלרגיה חמורה לכבישי אגרה, מסתובבים אתם בוודאי בכבישים נידחים נטולי כרכרות ופוגשים באנשים ולא במשאיות. בספרד, רמת התחזוקה של הכבישים הצדדיים טובה למדיי אך בפורטוגל נראה כי חלק מהכבישים עוד נסללו בזמן קולומבוס.

כביש בין עירוני בפורטוגל
בפורטוגל, העיירה הראשונה בה ביקרתי היא אולהו. עם כניסתך לעיירה מקבלת את פניך כנסיית המפלצת. התפללתי, נושעתי והבטחתי לפרסם.

על חוף העיירה טאפאס-ברים נחמדים והאנשים חביבים ודוברי אנגלית קלוקלת ורצוצה.

הפרטוגזית, – השפה השגורה בפי תושבי פורטוגל – דומה במבטה לשפות המזרח אירופאיות ועל כן, ישנה סברה כי מוצאם של הפורטוגלים הינו מרומניה.

את שארית היום ביליתי בחברת אדם חביב ומלבב העונה לשם דרור בן יהודה אשר הזמינני למשכנו להרמת לחיים על כוס קפה.

שומקום בואכה לא נודע וממול הים

דרור הקים לעצמו ולמשפחתו בית חלומות על פסגת הר בשומקום בואכה לא-נודע וחי את החיים הפשוטים אותם כולנו חולמים לחיות יום אחד.

כך גדלים ילדים מאושרים וחפשיים מדאגות!

במטבח מתגורר גם אמן הולנדי שבא לחוות את החיים עצמם, די ג'יי מפורסם בדימוס.

ובעוד אנחנו קורעים את התחת בעבודות חמש לתשע (טוב… חלק מאיתנו… אני אישית תמיד הייתי בדעה שלאנשים עובדים לא נותר זמן לעשות כסף) דרור חי ישירות בטבע וממצה אותו. בקרוב בונגלוס וחווה חקלאית אקולוגית. אני נרשם בתור הלקוח הראשון לנופש טבעי ושונה.

משם ממשיכים בין כפרים עתיקים לכיוון המלון ללילה.

הלילה אני בבית דירות שהוסב למלונית בעיירה וילה דה בישופ. חדר זוגי ליחיד אחרי הנחת ג'יניוס: 26 יורו.

סביליה, אחת הערים המדהימות בספרד

סביליה, בה ביקרתי היום היא בהחלט אחת הערים המדהימות בספרד ובאירופה. טוב, לקבל מחמאה כזו ממני – אחד שכבר ביקר כמעט בכל הערים הגדולות והשוות באירופה זה בהחלט משהו. לא אתפלא אם סביליה תבקש את המספר שלי אחרי מחמאות רומנטיות כאלו.

אך לסביליה נחזור עוד מעט. את הבוקר התחלתי בחרז עם דרישת שלום מהעיריה. במכתב ברכה אותו הצמידה העיריה לחלון הכרכרה שלי נכתב כי כאות הוקרה על ביקורי בעירם, עליי לשלם 80 יורו על חניה במקום אסור.

ראש עיר יקר. אנא אחוז את ידך פרושה לפניך לרווחה. כעת קפל את שתי האצבעות הימניות ולאחר מכן את שתי השמאליות והרי לך תגובתי. זהו היתרון כאשר נוסעים עם רכב בעל לוחית רישוי זרה ברחבי אירופה…

עברתי למצב רכיבה והתנעתי את הכרכרה. טיפ: סלסלת דובדבנים קרים הופכת שעת נהיגה לשעת כיף.

דובדבנים ממוצא ספרדי

הנחמד ביותר בסביליה זה הוויב החיובי. אנשים פשוטים ונחמדים ברחובות צרים ומעוקלים בעיר מלאת היסטוריה יהודית.

תודות לאיה המקסימה – מתכננת הטיול, חניתי את רכבי בכניסה לעיר העתיקה. בחניה עצמה, בסופה, ישנו הקבר היחיד שנשאר מבית הקברות היהודי.

בית הקברות היהודי בסביליה

משם יוצאים לתדלוק הגוף בארוחת בוקר נחמדה בפורטו דה לה קרנה – נמל הבשר.

5 יורו. שווה?

בעצת המדריכה ירדתי לסייר מתחת למלון "בית היהודים" – קאסה דה לא חודריה.

הכניסה למלון לאורחים מבחוץ אסורה מאיזו סיבה מוזרה ודקותיים לאחר שהתגנבתי פנימה כבר נתפסתי על ידי איש ביטחון. ביקשתי לראות את מנהל המלון ולאחר שהזדהתי כרב הראשי האשכנזי של אלקאידסה, הוכנסתי בקודש פנימה וניתנה לי הרשות לצלם כאוות נפשי.

המלון כולו שייך לכנסיה הקתולית ובנוי על עשרות בתים שהיו שייכים ליהודים אנוסים. בעת שיפוץ המלון נתגלו מנהרות המובילות בין חצרות היהודים בהם היו היהודים מתקשרים בינהם או צועדים לבית הכנסת המחתרתי שבנו.

מחילות האנוסים, סביליה

כיום שופצו המנהרות והן מוליכות בין חצרותיו השונות של המלון – פאטיו – המעוצבות בסגנון ספרדי – מורי.

פינת חמד בחצרות היהודים. סביליה

ביציאה מהמלון אנו פוגשים את העמוד היחיד שנותר מבית הכנסת משנת 1200 אך למרות ניסיונות דיבוב מצידי הוא שמר על זכות השתיקה.

בית הכנסת, סביליה

משם עברתי לקתדרלה הסביליאנית. כשלושים מעלות מוליכות לראש המגדל. מעולה עבורי, מאחר שבעיקרון אני נמנע מעליית יותר מעשרה מדרגות ביום.

מראש המגדל נשקפת סביליה בכל הודה.

על גגות הבתים ניתן להבחין בבריכות, אך אני במגדל ובמה תועיל לי בריכה? בריכה לבטלה.

32 מעלות בחוץ וחייבים לאוורר את הראש אך שומרי הכנסיה חמורי סבר הם. ביקשתי את עזרתם ושאלתי האם לדעתם כיהודי אני זכאי לקבל תמלוגים על השימוש במבנה אך נראה היה שהם אינם מעוניינים בויכוח פוליטי לרענון.

מהקתדרלה אני פונה לארמון המלכותי. תור של 20 דקות לכרטיסים נדמה עלי כשעתיים עקב החום. נתהרהרתי בדברי תורה ובסוגיית ביצה שנולדה ביום טוב אחרון של פסח שחל להיות בראש חודש והזמן עבר לו.

הארמון וגניו מהווה הוכחה מוחשית כי המלכים פעם אהבו את החיים.

בגנים המלכותיים פגשתי אמא טווסה ואת בנה הנולד לה במזל"ט נהנים מזיו החמה עם חבורת ברווזים עצלים.

אין לי מושג האם הם היו מקורם יהודי מאחר והם לא דיברו עברית.

ביציאה מגני הארמון אני נכנס ל"חודריה"- הרובע היהודי העתיק של סביליה.

מוזאון קטנטן מנסה לספר את סיפורם של בוני העיר היהודיים אך לצערי, למרות הניסיון, אין הוא ממצה ולו עשירית מהפוטנציאל.

למרות זאת, מפה והסברים על מיקום האוטו דה פה ועוד אתרים יהודיים שקיימים גם היום תוכלו לקבל שם.

ללילה אני ממשיך לכיוון הגבול הפורטוגלי. מאחר והכרכרה שלי דורשת תדלוק אני עובר בתחנת מספוא. לכרכרה שלי שתי קיבות להעלאת גירה. באחת ממלאים בנזין ובשניה גז. בשל מידת הקמצנות הטבועה בי אני מעדיף למלא גז שעלותו מחצית מבנזין ולשם כך עורך טיולים על מנת למצוא תחנת מספוא מתאימה.

בעיירה העתיקה פאלוס דה לא פרונטיירה שליד הואלבה מצאתי מלון דרכים נחמד על הרחוב הראשי.

חדר ליחיד מאובזר במזגן, ב WiFi ובשירותים ומקלחת נקיים ניתן ב26 יורוס בלבד. זול יותר מלהשאר בבית.

להשתמע מחר.

לאורך הים, אין גלים, יש עולם… זהרה, ווחר, חרז דה לא פרונטרה

יצאתי לדרך. המסלול בספרד ופורטוגל תוכנן על ידי איה המקסימה מYaya Yours.

אני מתחיל מכביש החוף הספרדי המחבר בין העיירות השונות בקצה הדרום מזרחי של אירופה. לאחר שעוברים את אלגזיראס (דימונה הספרדית) ממשיכים לכיוון טאריפה המטריפה. פה חוברים להם האוקיינוס האטלנטי והים התיכון. – השער לעולם בעיני הקדמונים.

בצד שמאל של הכביש רואים את אפריקה. צד ימין מלא בשדות קצירת חשמל. טורבינות הרוח שולחות זרועות לכל מקום, מתכוננות למלחמה בדון קישוט.

או דו קישוט תתעורר למעני…

בטאריפה יש טיילת קצרה במפגש בין הימים, מבצר עתיק בן אלף שנים ועיירה קטנה עם רחובות מתעקלים בניחוח ספרדי ים תיכוני. חובה.

בהמשך הכביש מגיעים לזהרה דה לוס אטונס – זהרה של הטונות. זהו כפר דייגים עתיק שהתמחה בדיג טונות. במסעדות לאורכו תוכלו למצוא מאכלי ים שונים כמיטב המסורת הספרדית, והמון טונה.

ישן וחדש בזהרה
ארוחת טאפאס על בסיס טונה. 10 יורו.
מוכרת שמאטעס טיפוסית בזהרה

כדאי לציין כי על פי מחקרים שונים, "סלט טונה" נקרא כך על שם דג הטונה, אשר הינו חלק קטן ממרכיביו, לעיתים.

דיג טונה, זהרה דה לה טונס, 2017

מזהרה ממשיכים לווחר. ווחר הינה עיר עתיקה הררית בין טאריפה לקדיז אך לטעמי האישי הייחודיות שלה מתמצה בכך שהיא אינה ייחודית. לאחר ששקלתי את התובנה הזו במשך דקות ארוכות המשכתי לכיוון חרז.

ווחר דה לה פרונטרה

הדרך לחרז ציורית ובצידי הדרכים עדרי פרות "אדומות". רשמתי לעצמי סטארטפ חדש: יבוא פרה אדומה לישראל, העמדתה בגן ורשה בבני ברק וגביית עשרה שקלים תמורת הזכות ללטפה. כל הזכויות שמורות.

חרז היא עיר נחמדה בגודל בינוני, מפורסמת בייצור שרי ומתגאה בגדולי ישראל שיצאו ממנה: רבי יהודה חרזי, ויבדל"ח הכדורגלן אלון חרזי.

רחוב היהודים, חרז.

ללילה לקחתי דירת חדר במלון Apartamentos Jerez Centro . כאשר עושים בוקינג 10 דקות לפני הנחיתה באיזור, המחיר מגיע ל 29 אירו ללילה.

המלון שוכן בבית בן כמה מאות שנים ומשמש מוזיאון לחפצים בני התקופה כולל באר מקורית בחצר. חובבי האינקווזיציה או מועדוני הסאדו יכולים לקבל רעיונות שונים מביקור במקום ולהכנס לאווירה.

 

יוצאים לדרך, שלום לגיברלטר

יוצאים לדרך. מקפלים ציוד. עוזבים את הבית. נשיקות על הלחיים למרינה, פקידת הקבלה שטיפלה בי כל השנה במסירות וזזים.

נקודת היציאה היא אל קאידסה, כפר משועממים מקצועיים בואכה גיברלטר. כאן אני מבלה את חודשי החורף וכעת, עם התחממות האיזור יוצאים צפונה.

בדרך נשקף צוק גיברלטר. לאלו מכם שעוד לא ביקרו בו, צוק גיברלטר סמוך לעיר גיברלטר הנמצאת, בצירוף מקרים מדהים, במדינת גיברלטר.

מדינת גיברלטר היא מקום מושבם של כשלושים אלף בני אדם, מאתיים חמישים קופים ואלפי ברווזים ואווזים. האוכלוסיה בגיברלטר כוללת את הקהילה היהודית. זו מונה כ 2.5% מהאוכלוסיה ובכך זו המדינה בה ביחס לאוכלוסיה יש את כמות היהודים הגדולה ביותר לאחר ישראל.

הקהילה היהודית בגיברלטר אורתודקסית ברובה. יש בה ארבעה בתי כנסת בני כ250-300 שנה הפעילים לאורך השנה, מסעדה כשרה וחנויות לממכר אוכל כשר. ראש ממשלתה הראשון של גיברלטר היה יהודי וגם כיום היהודים מעורבים עמוקות בכל זרועות הממשל והתעסוקה בחצי האי.

על הצוק ניתן לפגוש בבני דודינו הקדמוניים, הקופים. במבט מקרוב בהם ובהתנהגותם ניתן לראות מיידית את הדמיון בינם לבין בני האדם. הם נוטים להגן על הטריטוריה שלהם בעצבנות מפני מהגרים זרים ולרטון בכעס  כאשר מטרידים את מנוחתם. במפתיע, כאשר הרצתי בפניהם על פילוסופיה יוונית נראה היה כי החומר כולו זר להם והם הקשיבו בשקיקה בלא להפריע בשאלות.

מראש הצוק ניתן לראות את חופי אפריקה אך תמונות טובות יותר של היבשת השחורה נוכל לקבל מאיזור טריפה, אליו נגיע בהמשך.