מוורשה למכרות המלח בקראקוב דרך ג'ורה.

סיורינו מתחיל בוורשה, ארמון המרחצאות.

וורשה, כידוע, נחרבה כמעט לחלוטין בימי המלחמה הגדולה ולא רבים בה פנינות החמד בטעם של פעם. זו – אחת מהן.

הארמון ששימש כמרחצאות המלכותיות, על גדות אגמון המסונף לוויסלה, מאכלס כעת מוזאונים וטווס מלכותי המסתכל בתימהון על הנודיסט בעל לב האבן.

בפינה אחרת של הגן מסמן דוד לבת שבע ש"הכל בסדר", הצלחנו לרצוח את בעלך ואפשר להתחיל להנות מהחיים.

ביום חם, זהו המקום לגלידה וורשאית

אך לבל נשכח כי בשנה ישנם פה ימים חמים בודדים בלבד.

בית הכנסת נוז'יק דורש כופר בעד כניסה, אזי אני מסתפק בתיעודו מבחוץ ופונה לעבר מרכז העיר.

בקרבת מקום שוכן "ארמון התרבות" אשר נבנה בהוראת סטאלין, ומשמש כיום כבניין משרדים בתוספת תערוכות שונות.

בתחתיתו ניצב מגרש כדורסל. הפולנים אנשים חכמים ומבינים מה חשוב בחיים!

התמונה יכלה לצאת מושלמת ללא הצל המוטל על המגדל – הגבוה ביותר בפולין, אך למרות בקשותיי מסרבים הפולנים להזיז לכמה דקות את המגדל השכן למען התמונה. אנטישמיות?

פולין אחת המדינות הזולות ביותר בחלק זה של העולם וארוחה דשנה בקניון ממול עולה כ7 זהובים ארופאים.

בקבוק בירה איכותית בן מחצית הליטר עולה זהוב ומחצה.

מאחר ומחוז חפצי הינו קראקוב ומכרות המלח שלה, אני פונה אליה ובדרך מבקר בג'ורה. מקור מחצבתם של החסידים הפולניים מאותה חסידות בה בין מיטות הבעל והאישה מוצבת תמונת האדמו"ר ובהן על האברך לנגוע באשתו רק באישור מפורש של "מדריכו" הרוחני.

בית המדרש בעיר ג'ורה במצב ג'ורה.

אך עדיין ניתן להבחין מבחוץ במונומנטים יפים.

למחוז חפצי במכרות המלח הקרקובאיות אני מגיע בשעת צהריים מוקדמת. תכננתי במקור לבלות שם כשעה אך המקום בהחלט עלה על הציפיות וביקורי ערך כארבע שעות זמניות תמימות.

המכרות חפורות לעומק של כ400 מטר ואורך המחילות הכולל הינו 300 קילומטר!!

המוזאון עצמו משתרע על פני 3 קילומטר, אחוז אחד בלבד מן המבוך התת קרקעי, והביקור מותר רק בלוויית מדריך.

לאחר ירידת חמישים גרמי מדרגות, משה רבינו מתווה את הדרך לארץ המובטחת:

זהו מכרה מלח בעומק האדמה. הקירות, הרצפות ואף הפסלים, עשויים כולם ממלח.

תערוכות שונות במכרה מתארים את חיי הכורים בשבע מאות השנים מאז נפתח המכרה.

חלק מהכורים "עבדו" בביעור רעלים מתקרת המבנה. רבים מאוד מצאו את מותם כאן.

גם סוסים הורדו לכאן וכאן היו מסיימים את חייהם

על פסלו של המלך קז'ימרז' ישנה הפתעה

יהודי ממלח האוחז בכתב זכויות אשר קיבל מהמלך.

מערכת מכונות מדהימה מעץ – היחיד היכול לשרוד בסביבה חומצית כזו – הניעה את כל המערכת. זוגות כורים התחלפו כל שמונה שעות לעבודה מונוטונית של סיבוב הגלגל.

תחת לאדמה שוכנות גם כמה בתי תפילה לבתולה שנמצאה בעולה ומפחד הודיעה כי האל בעל אותה.

כנסיית ענק בגובה 26 מטר מלאה בפסלי מלח מדהימים

כולל פסלו של משה המביא את הלוחות

הכל ממלח, מאות מטרים מתחת לקרקע!

אולמות ממלח, בריכות, ועיר שלמה שנחצבה במשך שבע מאות שנה.

ואף מסעדה וחנות מזכרות חצובות במלח, במעמקי האדמה

המכרה פעיל גם היום

לאחר גמר הסיור בן למעלה משעתיים, באותו המחיר, ניתן להמשיך גם למוזאון לכשעה נוספת. מאחר ואני אחוז התפעלות, וממילא התור למעליות כאורך הגלות והדלות, אני מצטרף בשמחה.

שופר בן חמש מאות ששימש לקריאה לכורים לצד מיכון מקורי מהמאות שעברו.

כך היו מעלים ומורידים את הכורים. "חבל המוות" קראו לזה, והכורים, שרבים מהם מתו בדרך זו היו מזמרים מזמורי תפילה לבטחונם.

מאחר והמכרה היה שייך למלך האוסטרי, כשהוא הגיע לבקר הוא השתמש בקרון מלכותי.

מסיים אני את ביקורי ועולה במעלית ללמעלה. חוויה מיוחד הייתה זו והנני להבטיחכם כי לא צירפתי לפוסט זה ולו עשרה אחוזים מהתמונות שצילמתי.

זה הזמן למרק מהביל בכלזמער הויס

תוכניותיי נשתנו ועליי לשוב לצרפת קודם שאשוב לטייל.

נשתמע בקרוב.

מאושוויץ לליטא דרך בלארוס. פוסט עצוב.

בפעם האחרונה בהם עזבתיכם, שלושת קוראיי היקרים, בטורינו היינו. למן אז, מים רבים עברו בדנובה ולא שטפו האהבה.

מטורינו הצפנתי שוויצה וביקרתי בה ובבנותיה, בליכנשטיין, בפינתה הצפון מערבית של אוסטריה, בגרמניה ובצ'כיה. אלא שמדינות אלו, אותן חרשתי בימי חורפי פעמים רבות, די משעממות אותי, והמצלמה במקומה מונחת.

בהמשך עברתי לפולין ושם, וכן בבלארוס ובליטא, טיול מסוג אחר הוא. עצוב אף לציניקן שכמותי. ועל כך, בפוסט שלפניכם.

אנו מתחילים עם המעבר מפראג לכיוון קראקוב. דווקא במקום קשה מאוד. התור למוזאון אושוויץ בירקנאו.

משום מה אף אחד לא חשב שם שלשים מקלחות לרענון הציבור זה קצת …

התור לוקח שעה ארוכה, עבור הזכות לביקור. בסופו אני מקבל כרטיס כניסה לעוד שעתיים. לבנתיים, אפשר לקפוץ עם השאטל לבירקנאו

בירקנאו ממוקמת כשני קילומטרים מאושוויץ. על פני מאות דונם מפוזרים שרידי מחנה ההשמדה, מהנוראים שייצרה אי פעם חיית האדם.

חלק מן הביתנים משוחזרים.

וכן זוכה אני לביקור בחדר הפנימיה הישן של סבתי.

מאות ארובות מפוזרות בשטח. כל אחת מהן היא שארית לצריף מגורים שהכיל מאות אנשים בתנאים תת אנושיים, חלקם בדרך למותם.

גשם מתחיל לרדת, ובאווירה הכובשת אותי, אני מזמזם מעט מגירסא דינקותא

לכאן הגיעו רבים ממשפחתי, בדרכם האחרונה.

עד כה וכה, הזמן עובר עליי בתוגה ואני חוזר בשאטל לאושוויץ.

העבודה משחררת. לגמריי.

במחנה ששימש כמחנה עינויים ועבודה, ביתנים מקוריים ובהם תצוגות של חיי מחנה המוות.

בין השאר תאו של הכומר הפולני שהתנדב למות עבור מישהו אחר.

וקופסאות ריקות של ציקלון בי. הממציא: יהודי.

כאן השתמשו בהמצאתו

וכאן ניקו את השאריות

כמוכם, קוראיי, גם אני נתקפתי דכדוך עמוק וג' ימים וג' לילות שרוי הייתי בצער. ומשאני בצער, גם השמים בכו. כשהפסיק הגשם המשכתי לקראקוב.

לבית הכנסת החב"די ניסית להכנס. "במפתיע" זה עולה כסף. מוזר שמנסים לעשות כסף מדת! לא?

קראקוב בסך הכל אפרורית משהו. המקום היחיד החי כיום הינו איזור הגטו הישן של פעם. "הרובע היהודי". שם עושים כסף ממשלחות הנוער ומתיירים יהודיים.

בית הכנסת של "המודרנים" מרשים מאוד מבתוכו.

ומשם פונה אני לבית הכנסת של ה"מסורתיים". בית כנסת הרמ"א הצמוד לבית הקברות.

שם זוכה אני שלא לירוק לעבר קברו של "יוסל'ה קמצן קדוש"

קירות בית העלמין עשויים משברי מצבות מאותן שהרסו הנאצים.

מקראקוב נסעתי ללובלין ומשם לביאליסטוק. מחוז חפצי הגבול לבלארוס.

הגבלנים הבלארוסיים, לא כאחיהם בכל אתר ואתר המה. בגבול שם בודקים כל תעודה בזכוכית מגדלת, מילולית. שעתיים של תורים, חתימה על טפסים ואין ספור בדיקות של המסמכים והרכב, ואני בפנים.

העיר הראשונה היא ברשט. -בריסק באידיש. לא נותר דבר ששווה צילום. משם אני ממשיך דרך קלם וברנוביץ למחוז חפצי. העיר מיר.

במיר הזמנתי מקום בטירת מיר. מן המראות היפים שיש לבלארוס להציע.

בלארוס ככלל, מדינה שטוחה היא כאחות הנביא. הרים אין, אך נחלים ואגמים מלוא העין. מדינה קומוניסטית החיה בעבר לטוב ולרע.

טירת מיר מהמאה ה15 שופצה ושוחזרה, וכיום חלקה משמש כמוזאון וחלקים אחרים כמלון. המחיר ללילה 110 רובל. – כחמישים יורו.

מצד אחד מרגש לטייל באותה הטירה בה שיחקו סבותיי בקטנותם, אך מן הצד השני, פה גם מצאו חלקם את מותם.

מחלוני אני רואה…

לאחר ההתמקמות אני פונה לסיור בעיירה. כך נראה רחוב בה

בניין בית הכנסת הישן שופץ והפך למלון מפואר

ה"שטיבלאך" הפכו לספריה עירונית

ובניין הישיבה לדואר.

לידם מישהו פתח מוזאון פרטי ובו חדר המוקדש למי שאכלסו פעם את מחצית העיירה.

העיירה, כמעט ולא נשתנתה. בית טיפוסי בה נראה כך:

אך בית הקברות הוא החלק הקשה לצפיה עבורי

העשבים גדלו עד גובה המתניים, ומלבד מצבתו של המשגיח "ר' ירוחם" ששופצה, (גם על חשבון הקברים שסביבה) אין כלום.

אני חותם את ביקורי במרק קניידלאך. בסופו של יום קיבתי, קיבת ליטוואק היא. על האוכל הזה גדלתי והוא מעורר בי טעמים של פעם.

ברחבי בלארוס ישנן אנדרטאות רבות לנרצחים במלחמה. לרוב ללא מילה על זהותם האתנית.

בנובהרדוק עוצר אני לדקות מספר.

כך נראה בית הקברות שם

ודייריו החדשים

ומשם לגרודנא. שם בית הכנסת שופץ והוא אחד היפים בכל האיזור

לפני היציאה מבלארוס קופץ אני לראדין. גם כאן הזמן עצר מלכת. בתי עץ, תרנגולים ואנשים אשר קמים בבוקר, עובדים עד הצהריים בגינה שמאחורי הבית, המשפחה כולה, ולערב מוכרים את ה"סחורה" על הכביש.

הדבר היחיד המשופץ בעיירה הוא בניין הישיבה של החפץ חיים. כנראה מתרימים כסף מעניי ב"ב לטובת פרנסה לעניי בלארוס

.

במשך שעה ארוכה מחפש אני את בית הקברות היהודי, בנסיעה ברחובות החדישים.

ולבסוף, עם תנועות ידיים מעורבות במלמולים שונים, אני מצליח לקבל הסבר על המקום.

המרחק בין ראדין בה אני נמצא לבין העיירה השכנה איישישוק, אליה רוצה אני לנסוע, כ14 ק"מ. בעבר היו הולכים זאת ברגל.

לי, זו לוקח ארבע שעות, יען כי איישישוק בליטא הינה. מעבר לגבול.