קטגוריה: פורטוגל

בסוף הפוסט הקודם עצרנו בכנסיית בן הנגר ואימו הבתולה ומדרגותיה הנפלאים.

לפני שנמשיך הלאה לגימראייש הבה נשטוף מעט את עינינו במעט תמונות מנקודת תצפית מרהיבה זו.

ולאחר שטיפת עיניים זו, פנויים אנו להמשיך בדרכנו לגימראייש, מולדת העם הפורטוגלי.

אלפונזו הראשון, מלכה של פורטוגל נולד בטירה שם ועל כן היא נחשבת לערש העם הפורטוגלי. בתי ספר עולים אליה לרגל כמו לכותל.

מאחר והשבת מתקרבת, אני עוצר לקידוש.

נסתפקתי בדבר הלכה אם אפשר לצאת ידי חובת קידוש ביין פורט.

יין פורט הוא יין שנפגם בברנדי או בחומר אלכוהולי אחר ונועד לשימורו בדרך עד לאנגליה. לאחר מכן הפך למשקה מפורסם בעל טעם מתקתק הנשאר על הלשון זמן רב. האם שמיה פגום אי לאו?

העיירה די מנומנמת ובתי אבן רבים למכירה. אני מצלם כמה מהם לעסקים עתידיים מאחר שכידוע אני עוסק בייצוא ויבוא של נדל"ן.

משם פונה אני אל המבצר והארמון.

חדר הכניסה לבתי השימוש המלכותיים מרשים במיוחד

וכך גם אוסף כלי המשחית

חדר האוכל ריק, ממתין לאורחים.

על הקיר שטיחי קיר ענק המתארים את כיבושיו של המלך

ולאחר מכן תוכלו לראות היכן הוא השלים את הכיבושים:

כידוע לכם, נולדתי במשפחה חרדית, לאחר כמה שנים ראיתי את העור וחזרתי בתשוקה ולכן זו תמונה מרגשת עבורי.

תמורת כמה זהובים תורשו לעלות לעליית הגג ולראות תערוכה מיצירותיו של דה וינ'צי.

ניסיתי לשאול מה בין דה וינצ'י ולטירה אך זהו נותר בצ"ע.

בחדר הכדים טמונות גופותיהם של 13 השליחים

זהו. שבענו טירות ליום זה ואני פונה לכיוון צפון. שמורת גרש המדהימה.

באגם בין ההרים יש חוף ואפילו ספורט ימי.

הביקור חובה אך אני ממשיך למלון. חייב להספיק למקווה לפני שבת.

36 מעלות בחוץ, והמקווה מרענן את גופי בהחלט ורק ברגע האחרון אני נזכר ליטול שרץ בידי על מנת לזכות בעבירה נדירה של "טובל ושרץ בידו"

אני פונה לכיוון הדרך ההררית ופארק הסלעים.

לאורך 15 קילומטר אני נוסע בדרך צרה, נוף מדהים לשמאלי ובימיני פסלי אבן טבעיים ענקיים משרי הוד.

לחובבי מטמונים, זה המקום. מערות טבעיות של האדם הקדמון שמעולם לא נחקרו.

באמצע הדרך סכר ענק יוצר אגם מלאכותי זך

ובקתת שמירה נטושה מזמינה נוודי לילה

בדרך עוברים עשרות כפרים קטנים בני עשרה משפחות. חלקם קיימים שם כבר 3000 שנה.

בחצרות ישנן כנסיות ענק לשימוש הפרות.

ואני פונה לפתוח את משרדי, לצד בריכת הקצינים הפורטוגלית.

למשרדי מגיעה הודעתו של אחד מתלמידיי החדשים, הגר"ע חדש:

כֹּה מַסְעִיר הוּא הַדִמְיוֹן
כָּל-כָּךְ מְרַתֵּק, שִׁגָּעוֹן!
כִּי הָרֶגֶּשׁ עַז בַּחֲלוֹם
סוֹחֵף וּמַלְהִיב כְּשִׁטָּפוֹן

הַקֶצֶב, הַנִחוֹחַ, הַזִכָּרוֹן
הָעֶצֶב, הַמַרְגּוֹעַ, הַשִׁכָּרוֹן
וְאֵיךְ יִתָכְנוּ גַּעְגּוּעַ וְתִמָּהוֹן
לוּלֵי עֹצְמָתוֹ שֶׁל הַחִזָּיוֹן?

לֹא תִּקְוָה, אַף לֹא חָזוֹן
אֵין שְׁאִיפָה, וְגַם לֹא רָצוֹן
אוֹ נְבוּאָה, אוֹ אֲפִלּוּ רַעְיוֹן
בְּהִצָּמְדּוּת מוּחְלֶטֶת לָהִגָּיוֹן

מַה יֵשׁ בּוֹ, בַּפִּכָּחוֹן?
הַאִם בְּדַל שֶׁל פִּתָרוֹן?
הַמְצִיאוּת הִיא קִבָּעוֹן!
תְּנוּ דְּרוֹר לַשִׁטָּיוֹן!

חֲזוּ דָּת, חִלְמוּ עַל לְאוֹם
דַּמְיְנוּ אֵל, סַפְּרוּ גֵּהִנּוֹם
חִשְׁבוּ נֵצַח, רִדְפוּ הַמָּמוֹן
קִרְאוּ קְרָב, קַדְּשׁוּ יוֹם צוֹם

הָקִמּוּ מְדִינָה, יַחֲדוּהָ לְרִבּוֹן
אִמְרוּ טוֹב וְרָע, אִכְלוּ פִּתָיוֹן
דַּבְּרוּ אֲגָדָה, הַשְׁקִטּוּ חִסָּרוֹן
וִחְיוּ בְּסֶרֶט, כִּי הַכֹּל לְטִמְיוֹן

חושב אני מעט, ומשיב:

רצה נרצה לחיות בסרט, כי הכל טימיון
אך לשם כך עלינו להשיג המון
כי מה יתרון לחכם מן ההמון
אם אין בכיסיו בדל ממון

הלא למען דחות דיכאון
בחיינו אלו מלאי שיממון
לעש לימונדע מלימון
ניתן רק ברוב מטבע ואסימון

חיינו אלו חיי חינמון
יעופו כרוח לא נותיר רישומון
למצער נעבירם בחיי ארמון
ולא כסריס, עיניו כלות בהרמון

קומו חבריי, בעטו בישימון
צאו מרגשיכם בצל צלמון
טעמו וראו, טובים חיים עם מטמון
נצלום מהר טרם ישלוט הרימון

 ומשם חוזר אני לחיות בסרט.

בדרך אל הגבול הספרדי עוצר אני בעיירה הקטנה וולנסה. עיירה קטנה הבנויה על מבצר עתיק.

אך נדמה לי כי אין ברחובותיה כלום מלבד עשרות חנויות המוכרות מצעים בקילו, במחיר כפול ומשולש ממחירם בשוק.

ואפנה, ואעבור את הגבול ספרדה.

שני ימים ושני לילות נשתהתי בעמק הדרך הרומית. לא על שום שמצאתי מלונית נחמדה בט"ו יורו הלילה, ולא משום שהאיזור כולו, מהיפים באירופה הינו, לעמ"ד. אלא משום פקידת הקבלה היפיפה, אנה, שהישיאתני לשוב ולשוח עימה ונשתכנתי לילה נוסף במלון.

לפונדק סמוך נכנסתי ומשראיתי עצם בלתי מזוהה בתפריט, הקרוי בלשונם פרנצ'סטה ומיד הזמנתי אותו.

האינטואיציה הצדיקה עצמה גם הפעם. מדובר בעוגת שכבות המפורסמת של רייצ'ל, בה מיני מעדני בשר וגבינה צהובה, רק ללא השכבות המתוקות. תענוג לעין, לאף ולחיך במחיר שמונה מטבעות זהב כולל בירה.

לצערי לא הצלחתי לישון היטב בלילה מאחר והטרידה את מנוחתי חידה מחידותיו של המאסטר הנודע, הגר"נ גל ונתעמקתי בה רבות.

משם ירדתי לפורטו. פורטו עיר גדולה לאלוהים היא ובעיניי, משובחת עד למאוד. מאחורי ארמון הקריסטל תוכלו להווכח בכך בעצמכם.

תודות לאיה שאין כמוה, התחלתי את המסלול מאיזור תחנת הרכבת וירדתי רגלית לכיוון הנהר. הרחובות הראשיים נאים ומלאי הוד וחלונות הראווה, תאווה לעינים.

תחנת הרכבת עצמה, אתר חובה היא גם למי שלא נסע ברכבת מאז שנות השמונים, כמוני. על הקירות קרמיקה ססגונית המתארת את דברי ימי פורטו בקורות העיתים.

ביציאה מן הרכבת, פונה אני שמאלה לעבר העיר העתיקה.

הרחובות עצמם שוקקי חיים, ריחות וטעמים אך המגביה עיניו מעל לגובה הרחוב, ייתקל בפורטו האמיתית, זו הדורשת שיפוץ דחוף.

על הנהר פוגש אני בכנסיה הרובצת לה בשמש אחר הצהריים ומתנמנמת. עיניי החדות נתקלות בהפתעה, בראשה.

מה לו למגן דוד, סימלם של הפאגאנים הקדומים ומאוחר יותר של היהודים, ולכנסיה פורטוגזית?

הנהר רחב ומזמין

וגגותיה האדומים של העיר, מזכירים במעט את שכונת נחלאות הירושלמית, הבנויה על גדות נהר מחנה יהודה.

הנוף הינו ממרפסת הכנסיה העתיקה.

עם תמשיכו בעליה העירה, ברחוב היהודים, תגלו גם את שלט הזיכרון על קיר הכנסיה.

תיכננתי גם לבקר בספריית הארי פוטר שבעיר, על פי השמועות נאה היא, אלא שעמידת 40 דקות בתור, ב40 מעלות צלסיוס, הרתיעה אותי. על כן פניתי בנסיעה לבית הכנסת כדורי.

בית הכנסת, הגדול ביותר בחצי האי האיברי כיום. (הפעיל. בית הכנסת בטולדו, דרך משל, גדול ומרשים בהרבה) בבית הכנסת עליכם לפגוש בהוגו המלך כדי לקבל מידע אודות הקהילה. מומלץ.

בטרם נתיישבתי לי בבית הכנסת לפוש, קיבלתי הודעה מתלמידיי, וישבתי לכתוב סיפור לשבת. הרי הוא לפניכם:

סיפור לשבת – הדייג ובתו

דייג אחד נוהג היה לצאת לדוג דגים בנהר הקרוב לביתו.
יום אחד עבר סוחר והביט בו, עומד עם חכתו וממתין לדגים. שאלו הגביר: אחי, מה אתה עושה עם הדגים?
נענה לו הדייג: את הדגים מביא אני לביתי, אוכלים אנו ונהנים מהם ואת הנותר זורק אני חזרה הימה.
אמר לו הסוחר: שמא תמכור לי את העודף?
השיבו הדייג: ואז?
סח לו הסוחר: בכסף שתקבל, קנה לך סירה, ורשתות, עימה תוכל להפליג אף בים, לדוג דגים הרבה, קטנים עם גדולים ולהרוויח ממון רב.
השיבו הדייג: ואז?
שב הסוחר והפליג: בכסף שתקבל תשכור פועלים חרוצים ויהיו הם דגים עבורך ואתה לא תדע עוד מחסור ותהיה פנוי ממלאכה.
השיבו הדייג: ואז?
אז, ענהו הסוחר ניצחות, אז, תוכל לבוא לנהר ולדוג דגים בשקט.
השיבו הדייג: והלא זאת עושה אני כבר כעת!
* * *
עברו ימים רבים ובת הדייג חלתה, ויהי הדייג מתרוצץ בין הרופאים הרבים ומבקש מזור לבתו. ובימים ההם רפואה בממון עלתה וכל עיצה מן רופא, בכסף תבוא והדייג, רש הוא. ותגסוס ביתו באין מזור לה ויהי ליבו כבד.
ובעוד הוא הולך בדרך הפלך פגש הוא את הסוחר.
ויאמר אל הסוחר, עזריני נא אחי כי בצרה גדולה הנני! ויספר לו את מחלת ביתו ואת כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף שאיננו. ויאמר לו הסוחר, הלא כבר אמרו חז"לינו כי זהו ייתרון הנמלה מן הצרצר. הצרצר סובב לו כל הקיץ, דג דגים ואוכלם ואין הוא דואג לעתידו, וכאשר נמלה משיאתו עיצה להתחיל להרוויח לעת צרה, אומר הוא "ואז?".
עודם מדברים ויבואו להודיע לדייג כי מתה ביתו,ויישבר ליבו בקרבו, ויעל על הגשר הגדול שאצל הנהר, וייטול נפשו בידו ויקפוץ המימה וימת. וישמחו הדגים ימים רבים.
* * *
מוסר השכל: מקריאת סיפורים אדיוטיים באינטרנט לא יצא לכם דבר. לכו ותעשו כסף.
שבת שלום.

 ויהי ככלותי את הסיפור, ואצא בדרך העולה בראגה. 

את מסעי היום אני פותח בקוימברה. קוימברה היא עיר האוניברסיטה הגדולה בפורטוגל ונראה כי הסטודנטים הם המחיים אותה. משפנו לחופשתם כעת, ניטל זיוה, ניטל הדרה והיא ממתינה לה בשקט בשמש הקופחת לשובם.

מלון אסטוריה נראה שידע ימים טובים יותר אך בשפע הבתים היפים אשר סביבם חרבה, אין הוא בולט.

באחת הכיכרות אני פונה לנטילת ידים של שחרית. בי נשבעתי כי מעולם לא הוגשה בפניי אומצת בשר גדולה יותר מזו שקיבלתי פה.

ניסיתי לסיים אך לשוא. תמורת עשרה מטבעות מקומיים, ארוחה ובירה קרה צוננת. אף מלכתוב על זה כעת, כאשר עוד הטעמים החרותים במוחי טריים הם, מעלה פי ריר.

במעלה הגבעה שוכן לו מנזר סנטה קלרה הישן אשר נבנה במאה הי"ג. הנזירות נטשו אותו עקב רטיבות כמאה שנה אחר כך. אני אישית תמיד חשבתי שרטיבות ונזירות לא הולכים יחדיו, שהלא פרושות הן מתענוגי הגוף, אך כנראה טעיתי.