קטגוריה: צרפת

בצרפתי שהיתי שלושה ימים ולילותיים אך מאחר ופיתחתי אליה אלרגיה, מקצר אני ומונה את המקומות במהירות.

עם הגיעי נכנסתי אל מונפליה אל בית קפה נחמד שאצל חורבות העיר העתיקה וקבעתי שם את משרדי.

הערים הצרפתיות בפרובאנס חרבות למחצה ומאמצי שימור גדולים של ההיסטוריה, לא תמצאו שם.

מונפליה יושבת על תעלה ובתוך העיר ישנה מעלית לבתי סירה המיועדים לתעלות.

עם הכנס הסירה למפלס העליון, נסגר הסכר הראשון מאחוריה ונפתח אט אט הסכר השני עד לירידתה לגובה המים התחתון. בחזרה, – הפוך.

לא ביקרתם עדיין במונפליה? לא נורא. אין זהו הפסד גדול לעמ"ד.

ממונפליה המשכתי לארלס ולאיקס דה לא פרובאנס והגלילות.

נבדלים העיירות הצרפתיות מאלו הספרדיות בכמה מאפיינים. ראש וראשון הוא רמת הטיפוח והניקיון. הערים הספרדיות ברובן נקיות יותר. במקומות רבים המבצרים והטירות שופצו, שחזרו ונוקו וכיכרות העיר מזמינות יותר.

קחו למשל ארמון נחמד זה בפרובאנס. מדוע תקוע הוא על הכביש? כלום לא יכלו לבנות כיכר נחמדה או מדרחוב מולו?

או אריה זה שכבר השחיר מפאת פיח המכוניות שנושפות עליו זעמן. כלום לא יכלו נקותו?

לי נדמה כי הצרפתים שונאי תיירים הם. מתפרנסים מהם ושונאים אותם, ובכל מקרה המטופשים ממשיכים להגיע, אזי מדוע יתאמצו לנקות ולהשקיע?

אך חוסר ההשקעה הינו רק הקטנה בבעיותיה של צרפת. ארוחה דשנה עליה תשלם עשרה זהובים בספרד, או שבעה בפורטוגל, תעלה פה לפחות עשרים. בכסף בו תקבל מלון יפה בערי הספר בספרדיות, תקבל חדר מצחין בבית דירות צרפתי אשר האחרון שישן שם הינו בעלה המנוח של המלונאית.

בעיניי, העובדה כי אנשים מעדיפים לטייל בצרפת על פני ספרד היא הוכחה חד משמעית לאל. מי חוץ ממנו יכל ליצור טמטום שכזה? לצרפת כולה, מקום אשר הבעיה הגדולה בו זה עומס יתר של אנשים ממוצא צרפתי, אין זכות קיום. ואולי, אולי מתקיימים הצרפתים רק בזכות הצרפתיות? אולי רק עבורן שווה להחזיק את המקום.

אפילו התמונות אותן אני מצלם יוצאות יפות פחות בצרפת!

מרסיי עיר גדולה. למרות האלרגיה שפיתחתי לצרפת, נהנה אני ללכת באותם סימטאות בהם הלך אדמונד דנטס בדרכו אל ארוסתו הקטלונית. בפינות הרחובות מסעדות יקרות לאוכל צרפתי מפונפן וצרפתיות אשר ציפורניהן צבועות בוהק, אוחזות בהן סיגריה ארוכה, נושפות עשן מסודר עיגולים עיגולים ומסריחות את הסביבה.

פניתי לאחת כזו ושאלתיה: "מדוע אין אתם, הצרפתים, נחמדים לתיירים דוברי אנגלית".

אך היא הכחישה. "לא נחמדים? זו אשמתם! הם מתעקשים לא לדבר צרפתית!:

פה ושם ניתן, בין הזוהמה, להבחין גם בפינות יפות

אך האווירה הכללית היא של חוסר אכפתיות.

תכננתי במקור לבקר גם באבניון, קביון, לוניל, וטולון, אך סלידתי מהצרפתים לצד הודעת אי מייל כי עליי להגיע לשוויץ, משנים את תוכניותיי.

במלוני הקט, בעלת הבית ממעריצי הרב כדורי והוא מונח בקרן זווית לשמירה.

נוטל אני ידיי לאכילה. תשעת הימים הם ומקפיד אני על שני סוגי בשרים בכריכה אחת. ופונה דרך ניס לכיוון מונקו מובלעת קטנה ועשירה ליד איטליה.

בניס אני רק עובר ומצלם מעט. ניסי האוניות מסתירות את העיר. רחובותיה רחבים ובפינות הכבויש המהיר רבניות במיטב מחלצותיהן עוסקות בצרכי ציבור באמונה תמורת אתנן.

במונקו, החיים חוזרים למסלולם. שוב האנשים מסבירי פנים. שוב הרחובות עולצים וששים.

עוד אני מטייל וקזינו מונטה קרלו המפורסם ניצב מולי.

תמורת 17 מצלצלין תזכו להניח מעותיכם על קרן הצבי ולהפסידו.

אך לאחר קניית הכרטיס מתברר שאיני זכאי להיכנס מאחר ומכנסיי קצרות הן ונעלי ספורט ברגליי.

קיבלתי החזר על כרטיס הכניסה ופניתי לקזינו קפה-דה-פריס הסמוך. מאה היורו בהם זכיתי ברולטה בשיטה סטטיסטית אותה פיתחתי, בעלת יעילות פלסבו, עזרו לי בהחלט להתגבר סופית על צרפת וחוויותי שם.

 

מסאן סבסטיאן, משוש הישפניה, אל טולוז, דכאונה של צרפת.

מסאן סבסטיאן הנעימה והשוקקת חיים יצאתי לכיוון טולוז. יש לקוות כי טולוז לא מהווה דוגמא לכל ערי דרום צרפת מאחר ובעיניי היא משעממת, קודרת ודכאונית.

את מקום האבנים הגדולות מהם עשויים בתיה ההסטוריים של ספרד, מחליפות פה לבנים סמוקות-אפורות.

את הרחובות השוקקים ומלאי החיים מחליפים רחובות מלאי צרפתים.

אמנם פה ושם ניתן למצוא פינות חמד ובהם בתים עתיקים עם קורות עץ אלכסוניות אך זהו היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

על גדות הנהר נבנה גלגל ענק, אך נראה לי כי מבט על העיר מלמעלה לא ישפר את מצב רוחי.

אף פסל "האדם החושב" עגמומי למדיי.

ובית הכנסת אותו אני מוצא בפינה שכוחת אל של העיר, נעול.

טולוז לא מוצאת חן בעיניי ועל כן אני מתיישב לארוחת בוקר על מנת להתעדכן על החדש והישן בקיר הפייסבוק שלי.

בעוד אני משוטט בממלכתו של מוטי הר-סוכר פוגש אני בעלמת חמודות בדף כלשהו המתיימר להציג עובדות לא חשובות ולעולם לא מצליח.

לעיתים אני מוסיף שם עובדות בונוס שונות, אם בויכוחים עמוקים על נושאים טיפשיים או בויכוחים טיפשיים על נושאים עמוקים. באחד הדיונים הסוערים שם כתבתי למאן דהוא כי טענתו נפלה לכשל לוגי של "טיעון מן הבורות".  בתגובה עלמת החן מיודעתינו קפצה וכתבה "אבל מה הקשר בורות? איך טענה יכולה ליפול לבור?

ואבאר: בר הבור יברבר ולא יוכל לבור הבר מן הבור שבבור, וברבר הוא. אך בר הבר, בור יבור הבררה מן הבר ועם הברה הברבורה יעבור לעבר השקיעה.

ותען: לא הבנתי. ואומר: לכך נתכוונתי!

אם כה ואם כה שפר מצב רוחי ואפנה להחליט לאן פניי מועדות, והנה במפה שלפניי ארץ אשר לא ביקרתיה מעודי ואנדורה שמה. ואצא אליה.

מאחר והדרך ארוכה סרתי אל העיר פויקס למצוא מספוא לכרכרה ותוך כדי, לסוך עיניי בטירה.

פויקס, על הנהר ניצבה, ולולי שהייתה כל כך בלתי מתוחזקת, נאה הייתה.

הטיפוס למערה קל הוא, אפילו לקמצני קלוריות כמוני ומזג האוויר נעים.

ולעומת המלכים הספרדים, למלך הזה לא היה כל דמיון במיטתו.

אולי בגלל הנוף העגום שנשקף מחלונו המסורג כבדות.

או אולי גודלו של חדר השירותים המלכותי.

אך העליה במדרגות הלולייניות לראש המגדל שווה.

ולאחר הביקור הקצר, פניתי לטפס לאנדורה.

הדרך העולה אנדורה, מן המדהימות הן. ראויה הדרך לטיול לאנדורה ולו עבורה בלבד.

חווה עתה על הדרך בלידתם של עננים ובעלייתם למרום. אינך צריך אלא לפתוח את חלונות הכרכרה ולשאוף עמוקות את סם הטבע, הירוק האמיתי, ושוב – חי אתה.

מידי פעם עוצר אתה ומביט למרגלותיך על הדרך המתפתלת אותה עברת זה עתה.

אנדורה עצמה, קטנה, אך הדרך בין שלושת יישוביה כעשרים דקות בשל תלילותם הרבה של הדרכים. מכל עבר תוכלו לראות את רכבלי הסקי המיותמים, מתנדנדים ברוח קיצית קלה. בעיניי, למרות שהמקום מתויר בעיקר בחורף, יופיו האמיתי נחשף בימי הקיץ, לפני שמשטח לבן מלוא העין מכסה כליל את הנוף.

בתי האנדרוייאנים, אבן בזלת עשויים ומרפסותיהם עץ כהה. מראה מרהיב לטעמי, במיוחד לאחר מראם המשמים של הבתים הצרפתיים.

אם לא לסקי הגעתם, או לשופינג נטול מיסים, במחצית היום תסיימו ביקור באנדורה.

ולאחר שנת לילה טובה, מועיד אני פעמיי לגירונה, דרך הנהר "התאיוועניק" ע"ש אחד מחבריי עלומי השם.