עם שובי אל ספרד, פניתי לחפש ארוחת צהריים. אמנם זה לא מכבר אכלתי בפורטוגל ארוחת בוקר ב12 אך כשחוצים את הגבול מפסידים שעה וממילא רעבים מהר יותר.
פניתי לעבר פונדק דרכים קטן בעיירה קטנה הסמוכה לפוריניו, נפת ויגו. שם גם מצאתי מלון דרכים נחמד בח"י זהובים כולל חדר מקלחת ושירותים פרטיים, מיטה נעימה ואספקת WiFi חינם. ליד הפונדק בית ממכר אוכל. נכנסתי וביקשתי מבעלת המקום סנדביצ'ון להשביע את נפשי. בעלת הפונדק, אשה דקת גוו וכל גופה קעקועים קעקועים עד שכמעט אין להבחין בבשרה, אך בחיוכה ניתן להבחין בקלות.
אך אויה. לא אדע למה אך זו הגישה בפניי כריך ענק אשר לא ניתן לאוכלו. אין זאת כי אם חישבה להתנקש בחיי. מרוב פחד ניסיתי לסיים הכריך אך נפלתי שדוד באמצע הדרך. חציו נותר לפליטה והרי הוא לפניכם.
לעת בוקר נסעתי משם לבאיונה. עיר קטנה בנפת ויגו הידועה בעיקר בזכות הטירה אשר בנויה על מבצר ימי ובזכות העובדה כי תושביה היו הראשונים לשמוע על גילוי אמריקה. לכאן הגיע קולומבוס בחזרתו ממסעו ועל כן עד היום קוראים הם לילדיהם קולומבו ואמריקוס.
זו עיר קטנה ונחמדה אך למוד לקח, הזמנתי הפעם אוכל במשורה.
זאת עליכם לדעת. הגליציאנערס – תושבי גליציה, איזור זה בו אני מטייל, שותים את הקפה-קון-לצ'ה שלהם בדרך פיקחית ביותר. מקבלים הם כוס קפה רותח ועימו כוס עם קרח. אוחזים הם בכוס הקפה, מרחרחים ושופכים לתוך הקרח. מדהים. מומלץ.
משהזכרנום, ראוי שאספר לכם על אודות מעשה שארע עימי בעודי עלם צעיר ויפה.
עוד קודם שנכנסתי לעסקי הנדל"ן באוויר, הייתי מתפרנס מחזנות. בעת ארועים היו מזמינים אותי, ובתמורה לכמה מאות זהובים ארץ-ישראליים הייתי מנעים לקהל בקולי.
פעם אחת זומנתי ל"דינר" לאיסוף כספים למען הקמת מוסדות לזכר באבא חסידי כלשהו. משהגיע תורי, עליתי לבמה והתחלתי מסלסל בקולי שיר משיריהם של האחיות מלבסקי הנפלאות. "הבן יקיר לי".
כתמיד, מלא רגש עוצם אני את עיניי ומדמיין כי אני שר באוזני עשרות אלפי איש טרם פתיחת הפיינל של ה NBA, או שמא באוזניי המלכה אליזבת ירום הודה. אך בעוד אני שר, שומע אני תזוזה בקהל. פותח אני עין אחת מעט ומבחין כי הקהל רוטן. חלקו אף מתחיל לעזוב את האולם.
אך נאמן אני לדברי רבותינו "לא יבוש מהמלעיגים עליו" ממשיך אני לזמרר ולסלסל במלוא גרון, זאת למרות שהאולם מתרוקן והולך. עד לסוף השיר נותר במקום רק איש אחד. גאליציאנער זקן, יושב בכיסו ומטה אוזנו בריכוז.
אמנם נתביישתי מאוד שעבורי נסו כל האורחים התורמים הנכבדים, אך לכל הפחות, חישבתי, גרמתי להנאה לזקן אחד. מייד כשגמרתי לשיר צוער הוא לי: "נוך א מאל!", לאמר, בשפת האידית "הדרן!"
מפאת אי הנעימות שרתי שוב אותו השיר. משסיימתי, צועק הוא לי "נוך א מאל!".
בי נשבעתי כי שרתי בלילה זה את "הבן יקיר לי" שבעה עשר פעמים ולא נתקררה דעתו, אלא שראיתי שהוא כל כך נהנה ולא רציתי לאכזבו.
לאחר י"ז פעמים נגשתי לאותו גאליציאנער, צרוד כולי ואמרתי: "ר' איד, למה תרצה שאשיר זאת שוב ושוב? כלום לא אוכל לשיר משהו אחר?"
נענה לי הלה: "לא! אתה תשיר זאת שוב ושוב, עד שתלמד לשיר זאת בלי לזייף!"
*****
ובכן, לאחר כלותי את הרהורי בעניין גליציה, פניתי לעלות לעבר הטירה.
תמורת חמישה מטבעות כסף תורשו לעלות עם כרכרתכם. והמראה, לטעמי, מרהיב.
קו החוף עד לויגו, והעיר עצמה.
על הצלב עומד מתפלל
הטירה עצמה משמשת כיום כמלון. לטעמי, למי שבא לימים ספורים הרי זו בחירה נאה.
בחדר האוכל תותחים לטיפול במאחרים לארוחת הבוקר.
משם יוצא אני לויגו. לפי התכנית הרי זו נסיעה קצרה, אלא שיום א' היום – יום שוק, והכביש סגור
ויגו עצמה לטעמי מאכזבת. לולי שהייתי שם, לא הייתי טורח לנסוע לשם. משכך איני טורח לבזבז עליה פילם, או פיקסלים בלע"ז וממשיך אני לכיוון צפון.
בעיירה הקטנה בטנזוס אני פוגש באישה הירוקה, רוכבת בערבות.
אך גם בעיירה זו אין הרבה מה לעשות מלבד לצפות בנהר הקטן הנשפך לים בקרבתה והמשמש כבית קברות לסירות.
משם ממשיך אני לקורוניה, בירת המחוז
קורוניה מפורסמת בעיקר בגלל המגדלור שלה שלטענת תושביה נבנה בימי הרומאים.
בינינו, לדעתי, זהו מבנה בן פחות ממאתיים שנה, אך מי אני שאתנגד לאהבתם של הבריות להאמין בסיפורי אגדות מקומיות?
קו החוף של קורוניה יפהפה אך לצערי הראות נפגמת בשל עננים העולם מן הים ומכסים אט אט את העיר, משל הייתה לונדון.
את צערי אני מפיג ביוגורט פירות מקומי לצד ארוחה קלה
ולאחר טיול קצר בעיר המכוסה במרפסות חלון סטייל צרפת, אני סר בחזרה אל המלון.
מלוני דהיום בכפר קטן וקסום בשם וילהמאיור.
בתי האבן העתיקים, האיכרים העתיקים והדרכים הצרות.
בחצרותיהם תוכלו עוד למצוא מחרשת פרות מקורית, זו שהשתמש בה סבם.
גם במלונון, בבית אשה סבתאית חביבה, חלון האמבטיה נסגר במוט ברזל ענק, שמה יתקפו הויקינגים בלילה.
