מסע סובב אירופה

בבוקרו של יצאתי לחפש מספוא בעיר הקטנה טורה-לה-ווגה שעל גדות דרך המלך לבילבאו.

לאחר ביקור אשמח לחסוך לכם: אל תטרחו. הדבר היחיד הראוי לציון בעיר, מלבד שדרת עצים ברמת תחזוקה בינונית, הינו צריח הפעמונים של הכנסיה החדשה העשוי בסגנון מודרני.

נראה שלאחר שלפעמונים הישנים לא הייתה תוחלת, החליטו המאמינים כי האל כבר זקן ומן הראוי להתקין פעמונים חדשים להעירו.

משם יצאתי בדרכי לכפר הקטן פונטה ויסגו. ערש הציביליזציה. באם האדם ומוצאו אינו בתוך תחום התעניינותכם, וגאים אתם באיגונרנטיותכם, זה הזמן לעבור לפוסט הבא, או בכלל למקום אחר.

מערות  האדם הקדמון שוכנות על הרים אלו אך משהגעתי לשם נתברר כי יש להזמין כרטיסים מראש מאחר והכניסה, רק בקבוצות קטנות הינה ובדרך כלל אין מקום פנוי.

בזכותי היותי אוחז בתעודת עיתונאי מלשכת הבלוגרים הישראלית הראשית, אותה הדפסתי לעצמי וכיסיתי למינציה, "נמצא" עבורי מקום בסיור של אחר הצהריים. אמנם נתכוונתי לנסוע בילבואה אך זהו בדיוק הזמן לשנות תוכניות. לשם שריפת הזמן בדרך נחמדה פניתי לטפס לכיוון האגמים הגדולים.

שלווה אינסופית על רקע כנסיות נטושות בנות כמה מאות, ובתים נטושים חדישים מעט יותר.

בין שאר תכנוניי לעתיד אני מתכנן הקמת צוות לחקירת מבנים עתיקים נטושים בהרים ומציאת אוצרות. על הקמת הצוות תגיע הודעה נפרדת.

אליו מוביל גשר נטוש

וכך נראית השלווה:

אני פותח את החלונות, מדמים את הכרכרה ונושם אוויר הרים. לפרות הרועות באחו מחובר פעמון ענק לצווארם וצליל הפעמונים הנפלא ממלא את העמק.

קחו 12 שניות והקשיבו:

שעת שלווה חלפה לה ואני בדרכי לכפרים. מגלגלי מכוניות ישנות מייצרים הם סלים.

ואני פונה שוב בדרך ההררית לעבר המערות.

הענן רד אל ההר וגשם מתחיל מיטפטף.

ובדיוק בזמן מגיע אני לסיור המודרך. הקבוצות המקסימליות הינן תריסר. בחלק מן המקומות הקבוצה מחולקת לשישיות מפאת חוסר מקום.

שני חלקים לסיור. האחד במערת אל קסטיליו והשניה במערת לאס מונדאס. המערות נחשפו לפני כמאה שנה והשימוש בהם היה במשך כעשרים אלפי שנים בתקופה הפלאוליתית העליונה.

המערות עומקן כמאה מטרים אך הן מחוברות במבוך מחילות. חלק מהבורות שם עומקו מגיע למאות מטרים.

צילום תמונות במקום אסור, מה שמדרבן אותי לצילום יתר.

בחדר "כפות הידים" ניתן לראות את טביעות ידיהם של אבות אבותינו, עוד טרם הפכנו לחקלאים.

בטח זה התחיל כך: מישהו העלה משהו לקיר שלו. חברו ראה שהראשון קיבל המון לייקים ואז התחילו כולם ממלאים בציורים ובטביעות כפות את קירותיהם.

קל לראות הכיצד בחשכת ליל ולאור צללי האש נדמה כי אנו אפופים שדים. קל להבין כיצד המציא לו האדם אלים ותפילות בחשכת המערה, לאחר יום בו הציד התבאס לו ונותרת רעב..

המערות מלאות בנטיפים מלאי הוד, והלחות, היא הסיבה בגללה ניתן לתארך את המימצאים.

המים הזורמים על פני הציורים מכילים בתוכם קלציט. לזה, יש אורך מחצית חיים ידוע שבסופו הוא הופך לתוריום. גילו של הציור הקדום ביותר פה, ונכון להיום בעולם כולו, הוא למעלה מארבעים אלף שנה.

אני בליבי כמובן מגחך על הטענות האלו. כידוע לכל מאמין חקו"שי נברא העולם בדיוק לפני מאה שנה ע"י החקוש הקדוש ואיתו כל הממצאים לעבר. אך פה מדובר בכופרים שלא מבינים בדת ורק תאוותיהם מוליכות אותם בחייהם.

נסו לדמיין אחד מאבות אבותיכם במערה החשוכה מנסה לצייר קווי מתאר של סוס אביר או חזיר. האין זה מדהים?

הביקור באתר חובה, ובהתרוממות רוח זו נסיים את הפוסט להיום.

יש להזכיר רק כי באיזור זה לבד, כארבעת אלפי מערות שמעולם לא נחקרו כהוגן. מקים אני צוות הרפתקנים מיוחד גם לזה. חקר מערות ומציאת אוצרות בעזרת גלאי סונאר. בליל נישן באוהלים, ונקים לעצמינו את משרדינו לעבודת האינטרנט, וביום נגלוש בסנפלינג בהרים, תרים אחר שכיות חמדה נסתרות. ישיבת מחסה לשפנים הספרדית.

בטרם נמשיך הלאה, הסבתא החביבה בעלת המלונית תקעה את כלביה במלונה על מנת שאוכל לצלם באין מפריע.

אם גם נפשכם חשקה בלינות בבתי אבן עתיקים, עם אווירה מדהימה, זה המקום.

ליאור, מכיר את האיזור כאת כף ידו והטיול עימו בשטח הינו חוויה מיוחדת. קבוצות או יחידים הרוצים מדריך לאיזור מוזמנים לשכור את שרותיו. שווה!

נופי פרול וצפון גליציה מיוחדים הם ואת השקט והשלווה לא ניתן לקנות. כלומר, חוץ ממי שיכול להרשות לעצמו.

ייחודיותו של המקום הינו בכך שהתיירים אינם מכירים אותו ועל כן בתוליותו נשמרת.

מפה שלטו בעבר על הנהר. היום זהו מקום עזוב המשמש כר פורה לדמיון.

הים עצמו, כמו במקומות רבים בצפון ספרד, בתוך מפרץ מוגן הוא ועל כן נטול גלים וסערות.

במקומות רבים ניתן למצוא חופי תכלת-זהובים "פרטיים" אך לדברי ליאור, אלו "לראותם בלבד" מאחר שהמים קרים בכל ימות השנה.

בפרול עצמה למרבה הצער קו החוף מוסתר כולו בנמל האזרחי ובנמל הצבאי

ואת יגוני אני מנסה להפיג בעזרת סיור קצר בעיר

ומשזה לא מספיק, בבירה הגונה או "קלרה" במסבאה מקומית תוך שיחה מעניינת מאוד עם ליאור, שעבר כבר כמעט בכל מדינה בדרום אמריקה לפני שנתיישב על כס הרבנות בפרול. תוך כדי כך אנו מגלים שלא זו בלבד שהוא גר בגליציה, מוצא משפחתו מקראקוב, גליציה. ויהי לפלא.

לאחר הביקור בפרול אני יוא לדרכי הארוכה מגליציה לאסטוריאס. את הדרך אני מנעים בפלחי מלון עסיסיים, שאריות מארוחת הצהריים.

בדרכי, מעט לפני אבילוס נכנס אני לרגע קט אל לאס ווגאס.

לאס ווגאס המקורית, זו שעל נשמע נקראה עיר החטאים הנוואדית, היא עיר מוזנחת במקצת, ואת מקומות הניאון המרצד תופסים פה בעיקר תצורות גרפיטי שונות על הקירות טעוני השיפוץ.

"אחות לנו קטנה ושדיים אין לה, מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה?"

תהייתו העמוקה של הנביא, וחוסר האונים שבשאלתו, מוכיחה לנו כי כבר בימי קדם היו האנשים להוטים אחר נשים שופעות חזה. אמנם אני מן המתמיהים והמוזרים הנני ואיני מחובבי הזן, אך למרות זאת אשא משלי כדרך הנביא ואומר, כי במשולש האהבה אבילוס-אוביידו-גיחון, אין ספק שאבילוס הינה האחות השטוחה זקוקת השידוך.

אמנם גם בה ישנם צריחים קורעי שמים, רחובות מרוצפים מלאי המון אדם שש וצוהל ואוכל משובח, אלא שלאחיותיה יש גם את הוויב הסקסי והמזמין.

משכך, פונה אני לגלות את קסמיהן של אוביידו וגיחון. אוביידו, באדיבותו של איש האופניים בעל הידע אשר תרם כמה טיפים בנוגע לאיזור.

באוביידו ישנה חיבה לפסלים. לא אותם פסלים "פוסט מודרניים" אשר אף אחד לא מסוגל להוכיח האם הם נעשו בידי סטודנט לאומנות, אמן דגול או ילד בן ארבע, אלא פסלים אמיתיים. כאלו הגורמים לך לעצור, להתבונן, להנות ולהמשיך.

במרכז העיר העתיקה יש שוק דוכנים, דבר המוסיף להנאתי מהעיר.

באוביידו עצמה כיכרות בנות אלף שנה ולצידן בתי מרזח קטנים, מעוצים בטוב טעם. בשונה מדרום ספרד, באיזור זה, לכל מסבאה ישנו עיצוב ייחודי מעניין ובקושי הצלחתי להתקדם הלאה עקב נטייתי להציץ בכל המסבאות, לראותן.

תמונת סלפי שלי באוביידו

ושלוש מקומיות מסכימות לדגמן סריגה למצלמה

אמנם כנסיות יש לרוב בספרד אך באוביידו יש כמה שהן עתיקות, ולא אוכל לוותר על ההזדמנות לצלם כנסיה בת אלף (בת"מ)

ככלל, זו ארכיטקרטורה מדהימה הנפרשת על פני מילניום שלם ואני מסתובב ועולץ לי בעיר החיה והתוססת.

ל בית נחמד ודי חדיש ישנה עוד הכתובת המקורית. 1681.

פסל הדוגמנית לפני הפוטושופ, אוביידו ספרד.

ואחרי הפוטושופ:

בכיכר אחת מזהה אני בניין נהדר. מתברר שזהו הפרלמנט האסטוריאני.

ביקשתי להכנס ולצלם אך הכניסה לדיפלומטים בלבד. לא עזרו הסבריי על כך שאני השגריר החקו"שי מאחר שבדיוק שכחתי את התעודה במשרד.

לאחר העליצות והטיול המהנה בעיר, עולה אני על מנת להשקיף עליה מלמעלה מכנסיית סנטה מריה דה נרנקו כנסיה זו נבנתה בשנת 828 והיא אחת העתיקות ביותר בספרד.

בעיניי זה מדהים. עוד קודם למסעי הצלב אנשים כבר התפללו פה למען קבוצת הכדורגל האהובה עליהם!!

ומשם אני ממשיך לגיחון. העיר ממנה יוצר הנהר המקיף את כוש.

גיחון העיר בנויה במעלה הגבעה, צבעונית כולה.

בתי אבן עתיקים משופצים נחמדות

פסל החיים עצמם

מרפסת גיחונאית

ועל אף שזה יום מעונן, הגיחונאים כולם ישובים בבתי המשקה ומנצלים את חייהם עד תום

גם אני נכנסתי לאחד כזה והזמנתי את הסיידר המקומי.

מתברר שמותר למזוג אותו רק מגובה.

טעמו של הסיידר חמוץ-מתוק. מעין לימונענע עם שוופס, אך אחרי בקבוק כזה אני מתחיל לראות את החיים בהירים יותר.

ולאחר גיחתי הקצרה לגיחון, חוזר אני לכרכרתי ומתניע לכיוון המלונה.

עם שובי אל ספרד, פניתי לחפש ארוחת צהריים. אמנם זה לא מכבר אכלתי בפורטוגל ארוחת בוקר ב12 אך כשחוצים את הגבול מפסידים שעה וממילא רעבים מהר יותר.

פניתי לעבר פונדק דרכים קטן בעיירה קטנה הסמוכה לפוריניו, נפת ויגו. שם גם מצאתי מלון דרכים נחמד בח"י זהובים כולל חדר מקלחת ושירותים פרטיים, מיטה נעימה ואספקת WiFi חינם. ליד הפונדק בית ממכר אוכל. נכנסתי וביקשתי מבעלת המקום סנדביצ'ון להשביע את נפשי. בעלת הפונדק, אשה דקת גוו וכל גופה קעקועים קעקועים עד שכמעט אין להבחין בבשרה, אך בחיוכה ניתן להבחין בקלות.

אך אויה. לא אדע למה אך זו הגישה בפניי כריך ענק אשר לא ניתן לאוכלו. אין זאת כי אם חישבה להתנקש בחיי. מרוב פחד ניסיתי לסיים הכריך אך נפלתי שדוד באמצע הדרך. חציו נותר לפליטה והרי הוא לפניכם.

לעת בוקר נסעתי משם לבאיונה. עיר קטנה בנפת ויגו הידועה בעיקר בזכות הטירה אשר בנויה על מבצר ימי ובזכות העובדה כי תושביה היו הראשונים לשמוע על גילוי אמריקה. לכאן הגיע קולומבוס בחזרתו ממסעו ועל כן עד היום קוראים הם לילדיהם קולומבו ואמריקוס.

זו עיר קטנה ונחמדה אך למוד לקח, הזמנתי הפעם אוכל במשורה.

זאת עליכם לדעת. הגליציאנערס – תושבי גליציה, איזור זה בו אני מטייל, שותים את הקפה-קון-לצ'ה שלהם בדרך פיקחית ביותר. מקבלים הם כוס קפה רותח ועימו כוס עם קרח. אוחזים הם בכוס הקפה, מרחרחים ושופכים לתוך הקרח. מדהים. מומלץ.

משהזכרנום, ראוי שאספר לכם על אודות מעשה שארע עימי בעודי עלם צעיר ויפה.

עוד קודם שנכנסתי לעסקי הנדל"ן באוויר, הייתי מתפרנס מחזנות. בעת ארועים היו מזמינים אותי, ובתמורה לכמה מאות זהובים ארץ-ישראליים הייתי מנעים לקהל בקולי.

פעם אחת זומנתי ל"דינר" לאיסוף כספים למען הקמת מוסדות לזכר באבא חסידי כלשהו. משהגיע תורי, עליתי לבמה והתחלתי מסלסל בקולי שיר משיריהם של האחיות מלבסקי הנפלאות. "הבן יקיר לי".

כתמיד, מלא רגש עוצם אני את עיניי ומדמיין כי אני שר באוזני עשרות אלפי איש טרם פתיחת הפיינל של ה NBA, או שמא באוזניי המלכה אליזבת ירום הודה. אך בעוד אני שר, שומע אני תזוזה בקהל. פותח אני עין אחת מעט ומבחין כי הקהל רוטן. חלקו אף מתחיל לעזוב את האולם.

אך נאמן אני לדברי רבותינו "לא יבוש מהמלעיגים עליו" ממשיך אני לזמרר ולסלסל במלוא גרון, זאת למרות שהאולם מתרוקן והולך. עד לסוף השיר נותר במקום רק איש אחד. גאליציאנער זקן, יושב בכיסו ומטה אוזנו בריכוז.

אמנם נתביישתי מאוד שעבורי נסו כל האורחים התורמים הנכבדים, אך לכל הפחות, חישבתי, גרמתי להנאה לזקן אחד. מייד כשגמרתי לשיר צוער הוא לי: "נוך א מאל!", לאמר, בשפת האידית "הדרן!"

מפאת אי הנעימות שרתי שוב אותו השיר. משסיימתי, צועק הוא לי "נוך א מאל!".

בי נשבעתי כי שרתי בלילה זה את "הבן יקיר לי" שבעה עשר פעמים ולא נתקררה דעתו, אלא שראיתי שהוא כל כך נהנה ולא רציתי לאכזבו.

לאחר י"ז פעמים נגשתי לאותו גאליציאנער, צרוד כולי ואמרתי: "ר' איד, למה תרצה שאשיר זאת שוב ושוב? כלום לא אוכל לשיר משהו אחר?"

נענה לי הלה: "לא! אתה תשיר זאת שוב ושוב, עד שתלמד לשיר זאת בלי לזייף!"

*****

ובכן, לאחר כלותי את הרהורי בעניין גליציה, פניתי לעלות לעבר הטירה.

תמורת חמישה מטבעות כסף תורשו לעלות עם כרכרתכם. והמראה, לטעמי, מרהיב.

קו החוף עד לויגו, והעיר עצמה.

על הצלב עומד מתפלל

הטירה עצמה משמשת כיום כמלון. לטעמי, למי שבא לימים ספורים הרי זו בחירה נאה.

בחדר האוכל תותחים לטיפול במאחרים לארוחת הבוקר.

משם יוצא אני לויגו. לפי התכנית הרי זו נסיעה קצרה, אלא שיום א' היום – יום שוק, והכביש סגור

ויגו עצמה לטעמי מאכזבת. לולי שהייתי שם, לא הייתי טורח לנסוע לשם. משכך איני טורח לבזבז עליה פילם, או פיקסלים בלע"ז וממשיך אני לכיוון צפון.

בעיירה הקטנה בטנזוס אני פוגש באישה הירוקה, רוכבת בערבות.

אך גם בעיירה זו אין הרבה מה לעשות מלבד לצפות בנהר הקטן הנשפך לים בקרבתה והמשמש כבית קברות לסירות.

משם ממשיך אני לקורוניה, בירת המחוז

קורוניה מפורסמת בעיקר בגלל המגדלור שלה שלטענת תושביה נבנה בימי הרומאים.

בינינו, לדעתי, זהו מבנה בן פחות ממאתיים שנה, אך מי אני שאתנגד לאהבתם של הבריות להאמין בסיפורי אגדות מקומיות?

קו החוף של קורוניה יפהפה אך לצערי הראות נפגמת בשל עננים העולם מן הים ומכסים אט אט את העיר, משל הייתה לונדון.

את צערי אני מפיג ביוגורט פירות מקומי לצד ארוחה קלה

ולאחר טיול קצר בעיר המכוסה במרפסות חלון סטייל צרפת, אני סר בחזרה אל המלון.

מלוני דהיום בכפר קטן וקסום בשם וילהמאיור.

בתי האבן העתיקים, האיכרים העתיקים והדרכים הצרות.

בחצרותיהם תוכלו עוד למצוא מחרשת פרות מקורית, זו שהשתמש בה סבם.

גם במלונון, בבית אשה סבתאית חביבה, חלון האמבטיה נסגר במוט ברזל ענק, שמה יתקפו הויקינגים בלילה.

בסוף הפוסט הקודם עצרנו בכנסיית בן הנגר ואימו הבתולה ומדרגותיה הנפלאים.

לפני שנמשיך הלאה לגימראייש הבה נשטוף מעט את עינינו במעט תמונות מנקודת תצפית מרהיבה זו.

ולאחר שטיפת עיניים זו, פנויים אנו להמשיך בדרכנו לגימראייש, מולדת העם הפורטוגלי.

אלפונזו הראשון, מלכה של פורטוגל נולד בטירה שם ועל כן היא נחשבת לערש העם הפורטוגלי. בתי ספר עולים אליה לרגל כמו לכותל.

מאחר והשבת מתקרבת, אני עוצר לקידוש.

נסתפקתי בדבר הלכה אם אפשר לצאת ידי חובת קידוש ביין פורט.

יין פורט הוא יין שנפגם בברנדי או בחומר אלכוהולי אחר ונועד לשימורו בדרך עד לאנגליה. לאחר מכן הפך למשקה מפורסם בעל טעם מתקתק הנשאר על הלשון זמן רב. האם שמיה פגום אי לאו?

העיירה די מנומנמת ובתי אבן רבים למכירה. אני מצלם כמה מהם לעסקים עתידיים מאחר שכידוע אני עוסק בייצוא ויבוא של נדל"ן.

משם פונה אני אל המבצר והארמון.

חדר הכניסה לבתי השימוש המלכותיים מרשים במיוחד

וכך גם אוסף כלי המשחית

חדר האוכל ריק, ממתין לאורחים.

על הקיר שטיחי קיר ענק המתארים את כיבושיו של המלך

ולאחר מכן תוכלו לראות היכן הוא השלים את הכיבושים:

כידוע לכם, נולדתי במשפחה חרדית, לאחר כמה שנים ראיתי את העור וחזרתי בתשוקה ולכן זו תמונה מרגשת עבורי.

תמורת כמה זהובים תורשו לעלות לעליית הגג ולראות תערוכה מיצירותיו של דה וינ'צי.

ניסיתי לשאול מה בין דה וינצ'י ולטירה אך זהו נותר בצ"ע.

בחדר הכדים טמונות גופותיהם של 13 השליחים

זהו. שבענו טירות ליום זה ואני פונה לכיוון צפון. שמורת גרש המדהימה.

באגם בין ההרים יש חוף ואפילו ספורט ימי.

הביקור חובה אך אני ממשיך למלון. חייב להספיק למקווה לפני שבת.

36 מעלות בחוץ, והמקווה מרענן את גופי בהחלט ורק ברגע האחרון אני נזכר ליטול שרץ בידי על מנת לזכות בעבירה נדירה של "טובל ושרץ בידו"

אני פונה לכיוון הדרך ההררית ופארק הסלעים.

לאורך 15 קילומטר אני נוסע בדרך צרה, נוף מדהים לשמאלי ובימיני פסלי אבן טבעיים ענקיים משרי הוד.

לחובבי מטמונים, זה המקום. מערות טבעיות של האדם הקדמון שמעולם לא נחקרו.

באמצע הדרך סכר ענק יוצר אגם מלאכותי זך

ובקתת שמירה נטושה מזמינה נוודי לילה

בדרך עוברים עשרות כפרים קטנים בני עשרה משפחות. חלקם קיימים שם כבר 3000 שנה.

בחצרות ישנן כנסיות ענק לשימוש הפרות.

ואני פונה לפתוח את משרדי, לצד בריכת הקצינים הפורטוגלית.

למשרדי מגיעה הודעתו של אחד מתלמידיי החדשים, הגר"ע חדש:

כֹּה מַסְעִיר הוּא הַדִמְיוֹן
כָּל-כָּךְ מְרַתֵּק, שִׁגָּעוֹן!
כִּי הָרֶגֶּשׁ עַז בַּחֲלוֹם
סוֹחֵף וּמַלְהִיב כְּשִׁטָּפוֹן

הַקֶצֶב, הַנִחוֹחַ, הַזִכָּרוֹן
הָעֶצֶב, הַמַרְגּוֹעַ, הַשִׁכָּרוֹן
וְאֵיךְ יִתָכְנוּ גַּעְגּוּעַ וְתִמָּהוֹן
לוּלֵי עֹצְמָתוֹ שֶׁל הַחִזָּיוֹן?

לֹא תִּקְוָה, אַף לֹא חָזוֹן
אֵין שְׁאִיפָה, וְגַם לֹא רָצוֹן
אוֹ נְבוּאָה, אוֹ אֲפִלּוּ רַעְיוֹן
בְּהִצָּמְדּוּת מוּחְלֶטֶת לָהִגָּיוֹן

מַה יֵשׁ בּוֹ, בַּפִּכָּחוֹן?
הַאִם בְּדַל שֶׁל פִּתָרוֹן?
הַמְצִיאוּת הִיא קִבָּעוֹן!
תְּנוּ דְּרוֹר לַשִׁטָּיוֹן!

חֲזוּ דָּת, חִלְמוּ עַל לְאוֹם
דַּמְיְנוּ אֵל, סַפְּרוּ גֵּהִנּוֹם
חִשְׁבוּ נֵצַח, רִדְפוּ הַמָּמוֹן
קִרְאוּ קְרָב, קַדְּשׁוּ יוֹם צוֹם

הָקִמּוּ מְדִינָה, יַחֲדוּהָ לְרִבּוֹן
אִמְרוּ טוֹב וְרָע, אִכְלוּ פִּתָיוֹן
דַּבְּרוּ אֲגָדָה, הַשְׁקִטּוּ חִסָּרוֹן
וִחְיוּ בְּסֶרֶט, כִּי הַכֹּל לְטִמְיוֹן

חושב אני מעט, ומשיב:

רצה נרצה לחיות בסרט, כי הכל טימיון
אך לשם כך עלינו להשיג המון
כי מה יתרון לחכם מן ההמון
אם אין בכיסיו בדל ממון

הלא למען דחות דיכאון
בחיינו אלו מלאי שיממון
לעש לימונדע מלימון
ניתן רק ברוב מטבע ואסימון

חיינו אלו חיי חינמון
יעופו כרוח לא נותיר רישומון
למצער נעבירם בחיי ארמון
ולא כסריס, עיניו כלות בהרמון

קומו חבריי, בעטו בישימון
צאו מרגשיכם בצל צלמון
טעמו וראו, טובים חיים עם מטמון
נצלום מהר טרם ישלוט הרימון

 ומשם חוזר אני לחיות בסרט.

בדרך אל הגבול הספרדי עוצר אני בעיירה הקטנה וולנסה. עיירה קטנה הבנויה על מבצר עתיק.

אך נדמה לי כי אין ברחובותיה כלום מלבד עשרות חנויות המוכרות מצעים בקילו, במחיר כפול ומשולש ממחירם בשוק.

ואפנה, ואעבור את הגבול ספרדה.

שני ימים ושני לילות נשתהתי בעמק הדרך הרומית. לא על שום שמצאתי מלונית נחמדה בט"ו יורו הלילה, ולא משום שהאיזור כולו, מהיפים באירופה הינו, לעמ"ד. אלא משום פקידת הקבלה היפיפה, אנה, שהישיאתני לשוב ולשוח עימה ונשתכנתי לילה נוסף במלון.

לפונדק סמוך נכנסתי ומשראיתי עצם בלתי מזוהה בתפריט, הקרוי בלשונם פרנצ'סטה ומיד הזמנתי אותו.

האינטואיציה הצדיקה עצמה גם הפעם. מדובר בעוגת שכבות המפורסמת של רייצ'ל, בה מיני מעדני בשר וגבינה צהובה, רק ללא השכבות המתוקות. תענוג לעין, לאף ולחיך במחיר שמונה מטבעות זהב כולל בירה.

לצערי לא הצלחתי לישון היטב בלילה מאחר והטרידה את מנוחתי חידה מחידותיו של המאסטר הנודע, הגר"נ גל ונתעמקתי בה רבות.

משם ירדתי לפורטו. פורטו עיר גדולה לאלוהים היא ובעיניי, משובחת עד למאוד. מאחורי ארמון הקריסטל תוכלו להווכח בכך בעצמכם.

תודות לאיה שאין כמוה, התחלתי את המסלול מאיזור תחנת הרכבת וירדתי רגלית לכיוון הנהר. הרחובות הראשיים נאים ומלאי הוד וחלונות הראווה, תאווה לעינים.

תחנת הרכבת עצמה, אתר חובה היא גם למי שלא נסע ברכבת מאז שנות השמונים, כמוני. על הקירות קרמיקה ססגונית המתארת את דברי ימי פורטו בקורות העיתים.

ביציאה מן הרכבת, פונה אני שמאלה לעבר העיר העתיקה.

הרחובות עצמם שוקקי חיים, ריחות וטעמים אך המגביה עיניו מעל לגובה הרחוב, ייתקל בפורטו האמיתית, זו הדורשת שיפוץ דחוף.

על הנהר פוגש אני בכנסיה הרובצת לה בשמש אחר הצהריים ומתנמנמת. עיניי החדות נתקלות בהפתעה, בראשה.

מה לו למגן דוד, סימלם של הפאגאנים הקדומים ומאוחר יותר של היהודים, ולכנסיה פורטוגזית?

הנהר רחב ומזמין

וגגותיה האדומים של העיר, מזכירים במעט את שכונת נחלאות הירושלמית, הבנויה על גדות נהר מחנה יהודה.

הנוף הינו ממרפסת הכנסיה העתיקה.

עם תמשיכו בעליה העירה, ברחוב היהודים, תגלו גם את שלט הזיכרון על קיר הכנסיה.

תיכננתי גם לבקר בספריית הארי פוטר שבעיר, על פי השמועות נאה היא, אלא שעמידת 40 דקות בתור, ב40 מעלות צלסיוס, הרתיעה אותי. על כן פניתי בנסיעה לבית הכנסת כדורי.

בית הכנסת, הגדול ביותר בחצי האי האיברי כיום. (הפעיל. בית הכנסת בטולדו, דרך משל, גדול ומרשים בהרבה) בבית הכנסת עליכם לפגוש בהוגו המלך כדי לקבל מידע אודות הקהילה. מומלץ.

בטרם נתיישבתי לי בבית הכנסת לפוש, קיבלתי הודעה מתלמידיי, וישבתי לכתוב סיפור לשבת. הרי הוא לפניכם:

סיפור לשבת – הדייג ובתו

דייג אחד נוהג היה לצאת לדוג דגים בנהר הקרוב לביתו.
יום אחד עבר סוחר והביט בו, עומד עם חכתו וממתין לדגים. שאלו הגביר: אחי, מה אתה עושה עם הדגים?
נענה לו הדייג: את הדגים מביא אני לביתי, אוכלים אנו ונהנים מהם ואת הנותר זורק אני חזרה הימה.
אמר לו הסוחר: שמא תמכור לי את העודף?
השיבו הדייג: ואז?
סח לו הסוחר: בכסף שתקבל, קנה לך סירה, ורשתות, עימה תוכל להפליג אף בים, לדוג דגים הרבה, קטנים עם גדולים ולהרוויח ממון רב.
השיבו הדייג: ואז?
שב הסוחר והפליג: בכסף שתקבל תשכור פועלים חרוצים ויהיו הם דגים עבורך ואתה לא תדע עוד מחסור ותהיה פנוי ממלאכה.
השיבו הדייג: ואז?
אז, ענהו הסוחר ניצחות, אז, תוכל לבוא לנהר ולדוג דגים בשקט.
השיבו הדייג: והלא זאת עושה אני כבר כעת!
* * *
עברו ימים רבים ובת הדייג חלתה, ויהי הדייג מתרוצץ בין הרופאים הרבים ומבקש מזור לבתו. ובימים ההם רפואה בממון עלתה וכל עיצה מן רופא, בכסף תבוא והדייג, רש הוא. ותגסוס ביתו באין מזור לה ויהי ליבו כבד.
ובעוד הוא הולך בדרך הפלך פגש הוא את הסוחר.
ויאמר אל הסוחר, עזריני נא אחי כי בצרה גדולה הנני! ויספר לו את מחלת ביתו ואת כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף שאיננו. ויאמר לו הסוחר, הלא כבר אמרו חז"לינו כי זהו ייתרון הנמלה מן הצרצר. הצרצר סובב לו כל הקיץ, דג דגים ואוכלם ואין הוא דואג לעתידו, וכאשר נמלה משיאתו עיצה להתחיל להרוויח לעת צרה, אומר הוא "ואז?".
עודם מדברים ויבואו להודיע לדייג כי מתה ביתו,ויישבר ליבו בקרבו, ויעל על הגשר הגדול שאצל הנהר, וייטול נפשו בידו ויקפוץ המימה וימת. וישמחו הדגים ימים רבים.
* * *
מוסר השכל: מקריאת סיפורים אדיוטיים באינטרנט לא יצא לכם דבר. לכו ותעשו כסף.
שבת שלום.

 ויהי ככלותי את הסיפור, ואצא בדרך העולה בראגה. 

את מסעי היום אני פותח בקוימברה. קוימברה היא עיר האוניברסיטה הגדולה בפורטוגל ונראה כי הסטודנטים הם המחיים אותה. משפנו לחופשתם כעת, ניטל זיוה, ניטל הדרה והיא ממתינה לה בשקט בשמש הקופחת לשובם.

מלון אסטוריה נראה שידע ימים טובים יותר אך בשפע הבתים היפים אשר סביבם חרבה, אין הוא בולט.

באחת הכיכרות אני פונה לנטילת ידים של שחרית. בי נשבעתי כי מעולם לא הוגשה בפניי אומצת בשר גדולה יותר מזו שקיבלתי פה.

ניסיתי לסיים אך לשוא. תמורת עשרה מטבעות מקומיים, ארוחה ובירה קרה צוננת. אף מלכתוב על זה כעת, כאשר עוד הטעמים החרותים במוחי טריים הם, מעלה פי ריר.

במעלה הגבעה שוכן לו מנזר סנטה קלרה הישן אשר נבנה במאה הי"ג. הנזירות נטשו אותו עקב רטיבות כמאה שנה אחר כך. אני אישית תמיד חשבתי שרטיבות ונזירות לא הולכים יחדיו, שהלא פרושות הן מתענוגי הגוף, אך כנראה טעיתי.