בסוף הפוסט הקודם עצרנו בכנסיית בן הנגר ואימו הבתולה ומדרגותיה הנפלאים.
לפני שנמשיך הלאה לגימראייש הבה נשטוף מעט את עינינו במעט תמונות מנקודת תצפית מרהיבה זו.
ולאחר שטיפת עיניים זו, פנויים אנו להמשיך בדרכנו לגימראייש, מולדת העם הפורטוגלי.
אלפונזו הראשון, מלכה של פורטוגל נולד בטירה שם ועל כן היא נחשבת לערש העם הפורטוגלי. בתי ספר עולים אליה לרגל כמו לכותל.
מאחר והשבת מתקרבת, אני עוצר לקידוש.
נסתפקתי בדבר הלכה אם אפשר לצאת ידי חובת קידוש ביין פורט.
יין פורט הוא יין שנפגם בברנדי או בחומר אלכוהולי אחר ונועד לשימורו בדרך עד לאנגליה. לאחר מכן הפך למשקה מפורסם בעל טעם מתקתק הנשאר על הלשון זמן רב. האם שמיה פגום אי לאו?
העיירה די מנומנמת ובתי אבן רבים למכירה. אני מצלם כמה מהם לעסקים עתידיים מאחר שכידוע אני עוסק בייצוא ויבוא של נדל"ן.
משם פונה אני אל המבצר והארמון.
חדר הכניסה לבתי השימוש המלכותיים מרשים במיוחד
וכך גם אוסף כלי המשחית
חדר האוכל ריק, ממתין לאורחים.
על הקיר שטיחי קיר ענק המתארים את כיבושיו של המלך
ולאחר מכן תוכלו לראות היכן הוא השלים את הכיבושים:
כידוע לכם, נולדתי במשפחה חרדית, לאחר כמה שנים ראיתי את העור וחזרתי בתשוקה ולכן זו תמונה מרגשת עבורי.
תמורת כמה זהובים תורשו לעלות לעליית הגג ולראות תערוכה מיצירותיו של דה וינ'צי.
ניסיתי לשאול מה בין דה וינצ'י ולטירה אך זהו נותר בצ"ע.
בחדר הכדים טמונות גופותיהם של 13 השליחים
זהו. שבענו טירות ליום זה ואני פונה לכיוון צפון. שמורת גרש המדהימה.
באגם בין ההרים יש חוף ואפילו ספורט ימי.
הביקור חובה אך אני ממשיך למלון. חייב להספיק למקווה לפני שבת.
36 מעלות בחוץ, והמקווה מרענן את גופי בהחלט ורק ברגע האחרון אני נזכר ליטול שרץ בידי על מנת לזכות בעבירה נדירה של "טובל ושרץ בידו"
אני פונה לכיוון הדרך ההררית ופארק הסלעים.
לאורך 15 קילומטר אני נוסע בדרך צרה, נוף מדהים לשמאלי ובימיני פסלי אבן טבעיים ענקיים משרי הוד.
לחובבי מטמונים, זה המקום. מערות טבעיות של האדם הקדמון שמעולם לא נחקרו.
באמצע הדרך סכר ענק יוצר אגם מלאכותי זך
ובקתת שמירה נטושה מזמינה נוודי לילה
בדרך עוברים עשרות כפרים קטנים בני עשרה משפחות. חלקם קיימים שם כבר 3000 שנה.
בחצרות ישנן כנסיות ענק לשימוש הפרות.
ואני פונה לפתוח את משרדי, לצד בריכת הקצינים הפורטוגלית.
למשרדי מגיעה הודעתו של אחד מתלמידיי החדשים, הגר"ע חדש:
כֹּה מַסְעִיר הוּא הַדִמְיוֹן
כָּל-כָּךְ מְרַתֵּק, שִׁגָּעוֹן!
כִּי הָרֶגֶּשׁ עַז בַּחֲלוֹם
סוֹחֵף וּמַלְהִיב כְּשִׁטָּפוֹן
הַקֶצֶב, הַנִחוֹחַ, הַזִכָּרוֹן
הָעֶצֶב, הַמַרְגּוֹעַ, הַשִׁכָּרוֹן
וְאֵיךְ יִתָכְנוּ גַּעְגּוּעַ וְתִמָּהוֹן
לוּלֵי עֹצְמָתוֹ שֶׁל הַחִזָּיוֹן?
לֹא תִּקְוָה, אַף לֹא חָזוֹן
אֵין שְׁאִיפָה, וְגַם לֹא רָצוֹן
אוֹ נְבוּאָה, אוֹ אֲפִלּוּ רַעְיוֹן
בְּהִצָּמְדּוּת מוּחְלֶטֶת לָהִגָּיוֹן
מַה יֵשׁ בּוֹ, בַּפִּכָּחוֹן?
הַאִם בְּדַל שֶׁל פִּתָרוֹן?
הַמְצִיאוּת הִיא קִבָּעוֹן!
תְּנוּ דְּרוֹר לַשִׁטָּיוֹן!
חֲזוּ דָּת, חִלְמוּ עַל לְאוֹם
דַּמְיְנוּ אֵל, סַפְּרוּ גֵּהִנּוֹם
חִשְׁבוּ נֵצַח, רִדְפוּ הַמָּמוֹן
קִרְאוּ קְרָב, קַדְּשׁוּ יוֹם צוֹם
הָקִמּוּ מְדִינָה, יַחֲדוּהָ לְרִבּוֹן
אִמְרוּ טוֹב וְרָע, אִכְלוּ פִּתָיוֹן
דַּבְּרוּ אֲגָדָה, הַשְׁקִטּוּ חִסָּרוֹן
וִחְיוּ בְּסֶרֶט, כִּי הַכֹּל לְטִמְיוֹן
חושב אני מעט, ומשיב:
רצה נרצה לחיות בסרט, כי הכל טימיון
אך לשם כך עלינו להשיג המון
כי מה יתרון לחכם מן ההמון
אם אין בכיסיו בדל ממון
הלא למען דחות דיכאון
בחיינו אלו מלאי שיממון
לעש לימונדע מלימון
ניתן רק ברוב מטבע ואסימון
חיינו אלו חיי חינמון
יעופו כרוח לא נותיר רישומון
למצער נעבירם בחיי ארמון
ולא כסריס, עיניו כלות בהרמון
קומו חבריי, בעטו בישימון
צאו מרגשיכם בצל צלמון
טעמו וראו, טובים חיים עם מטמון
נצלום מהר טרם ישלוט הרימון
