את מסעי היום אני פותח בקוימברה. קוימברה היא עיר האוניברסיטה הגדולה בפורטוגל ונראה כי הסטודנטים הם המחיים אותה. משפנו לחופשתם כעת, ניטל זיוה, ניטל הדרה והיא ממתינה לה בשקט בשמש הקופחת לשובם.

מלון אסטוריה נראה שידע ימים טובים יותר אך בשפע הבתים היפים אשר סביבם חרבה, אין הוא בולט.

באחת הכיכרות אני פונה לנטילת ידים של שחרית. בי נשבעתי כי מעולם לא הוגשה בפניי אומצת בשר גדולה יותר מזו שקיבלתי פה.

ניסיתי לסיים אך לשוא. תמורת עשרה מטבעות מקומיים, ארוחה ובירה קרה צוננת. אף מלכתוב על זה כעת, כאשר עוד הטעמים החרותים במוחי טריים הם, מעלה פי ריר.

במעלה הגבעה שוכן לו מנזר סנטה קלרה הישן אשר נבנה במאה הי"ג. הנזירות נטשו אותו עקב רטיבות כמאה שנה אחר כך. אני אישית תמיד חשבתי שרטיבות ונזירות לא הולכים יחדיו, שהלא פרושות הן מתענוגי הגוף, אך כנראה טעיתי.

תמורת שתי מטבעות ניתן לסייר בקודש פנימה. אני כשלעצמי איני חובב כנסיות גדול ומבחינתי הן די חוזרות על עצמן. בפרט הדבר אמור שהלא בעצמי הנני אתאיסט-דטרמניסט-בידיסמיסט ומה לי ולעבודת האל הנוצרי? אלא שהכניסה לאחוריו של המבנה תוביל אתכם לחצרו המגוננת בטעם טוב. שווה.

מקוימברה פונה אני לדרך העולה בלמונטה. בדרך עובר אני ליד ווישאו ומאחר שאבי סבי מווישאו מוצאו, פונה אני לתור את העיר. אמנם, אבי סבי מווישאו שבקרפטים ההונגרו-רומניים אך בחיים אל לנו להטפל לזוטות.

אמנם נוטה אני שלא להכנס לכנסיות, מפני השעמום, אלא שקתדרלה זו שבווישאו מרשימה במיוחד הינה.

אך מעבר לזו, אין בין ווישאו הקרפטית לווישאו הפורטוגזית אלא שינוי המקום בלבד.

מווישאו – לבלמונטה.

בלמונטה, על הגבול האטימולוגי  שבין כפר לעיירה, מעניינת במיוחד לחובבי היסטוריה יהודית. זהו המקום היחיד בחצי האי בעולם בו נשתמרה קהילת אנוסים עד היום (מלבד כמובן קהילות האנוסים בירושלים ובני ברק בראשות הגר"א דערנר). בשנות ה70 הם חזרו בגלו ליהדות וקיבלו את הכרת הרבנות הראשית.

בעיירה, בית כנסת פעיל, מוזאון יהודי ועוד.

במוזאון המנוהל ע"י אליזבת, פורטוגזית נאווה שעל פי השמועות היא יהודיה בסתר, ניתן למצוא פמוטות שבת עתיקים ואף "מזוזת כיס" אותה היו היהודים אוחזים בכיסם ובעת כניסתם הביתה, מנשקים עימה את המשקוף.

בבית הכנסת מתקיימים תפילות בשבת, נשיא הקהילה מר פדרו, נאות להופיע בתמונה תוך עצימת עיניים למתרחש..

מבלמונטה לגוארדה. 20 דק' נסיעה הררית.

בגוארדה ישנם סימנים רבים לקהילות האנוסים שהתגוררו בה.

על בתים שונים ניתן להבחין בצלב המסורתי כאשר הוא נעשה עם תוספות מיוחדות אשר בסוד, היוו סימן ליהדות.

את היום קינחתי במנת שווארמה אדירה. אני בהחלט חובב נסיונות קולינאריים, במיוחד לאחר שזכיתי לטעום ממעשה ידיו של השף המפורסם ר' אייזיק, אך עדיין, לפעמים כל מה שדרוש בחיים הינו צלחת שווארמה ב 4 יורו.

לכיוון פורטו יצאתי, ואת הדרך ההררית בחרתי. נאמנים עליי דברי חז"ל "הרוצה לחוות מקומות חדשים, בין ההרים יבוא ושבילי עיזים יסע ויהיה מסעו ומתנו עם המקומיים בנחת"

הדרך הרומית, בעיניי – למוד מקומות יפים, אחת מהמקומות בהן השלווה ונופים נכנסים לך תחת עצמותיך ומרנינים את גופך.

נהרות רחבים לצד מעיינות חרבים, הרים מיוערים מאופק לאופק וכפרים עתיקים בהם פורוטגזים חיים באותו הבית אותו בנה סב סב סבם במאה העשירית. מייראדיג.

איזור אמארנטה אליו שמתי פעמיי, בעצת איה שאין כמוה, גורם לך להרגיש כאחרי שתי כוסות יין פורט, אף אם לא שתית כלל.

עשה זאת בעצמך שיטת פורטוגל. מחברים כסאות כתר כרותי רגליים לפיסת עץ, והרי לך סירת פדלים.

באמארנטה גשר מדהים על הנחל הראוי לנסיעה מיוחדת עבורו.

המדרגות מן העיר לנהר, אבנים הבולטות מן החומה הן.

ובכל הסביבה, גפנים לכל מלוא העין. אוי השלווה!

במרקו דה קנאושאש ניפנתי לחניית יומיים על מנת לתור את האיזור ולהחליף כוחות קודם הירידה לפורטו.

* מאחר ופנו אליי בשאלות אודות הזכויות לתמונות.

שימוש פרטי מותר. עלות שימוש מסחרי: 100 יורו לתמונה. עלות לחברים: כוס קפה.